עלילות אילונה

הפרעה שלי זה הארי פוטר ופאנקו פופ.

אה וקצת פוקימון...

והשוקולד יחכה לגבר שלי 💜

חתכים זה משהו שכבר חווינו כמה פעמים… וזה כאב שמסתבר שאני מתחברת אליו יותר ממה שחשבתי.
אבל מחטים, זה כבר עולם חדש בשבילי.

אף פעם לא חשבתי שזה ידבר אליי, כי אני לא רואה את עצמי כמזוכיסטית בכלל…

גם חתכים, מבחינתי, זה כבר גבול די קיצוני.

ועדיין, היה בזה משהו אחר.
חדש, מסקרן, מעניין…

במיוחד כשזו הייתה גם הפעם הראשונה שלו.

יש משהו בלגלות יחד דברים בפעם הראשונה, בלחצות גבולות קטנים אחד עם השנייה, שמדליק בי משהו עמוק.
אני אוהבת להיות הראשונה שלו בדברים, אוהבת לראות אותו מתנסה, מגלה, ומשחק.

אני פשוט נהנית להיות המקום שבו הפנטזיות שלו מקבלות צורה.

התמונה הושמדה...

האישה שלו 💜

אני מנסה לצלם תמונה לצומי והוא חייב לסמן טרטוריה 

הרס לכם להיום ננסה מחר 🤭

לילה טוב!

האישה שלו 💜

אני אוהבת שהוא משחק בי…
מטריף לי את כל החושים, מקרב אותי לגמירה ואז עוצר.
הוא יודע טוב מאוד מתי אני קרובה, הוא מכיר כל נשימה שלי, כל גניחה, כל תנועה שלי.
ערב אחד הוא חזר הביתה אחרי שלא ראינו אחד את השנייה יום שלם, בשבילנו זה המון זמן בנפרד.
דיברנו קצת, התעדכנו, התנשקנו, התחבקנו… ואז זה התחיל.
הוא הורה לי להתפשט ולשכב במיטה.
הוא קשר אותי, מנע ממני כל יכולת תזוזה.
אני שוכבת שם, קשורה, פתוחה, מחכה לרגע שהוא ייגע בי, שישתמש בי.
הוא מוציא מהמגירה את הצעצועים,

פלאג רוטט,

ביצה סינית,

שרביט.

הוא דוחף לתוכי את הפלאג, צמרמורת עוברת בגוף שלי.
אחריו הביצה חודרת לתוכי, הרטט מתחיל, וכבר קשה לי לנשום רגיל.
הגוף שלי מלא, רוטט, ההרגשה נעימה בטירוף.
הוא יורד עם הפה לדגדגן שלי, מלקק, נושך קצת, מחרפן אותי…
ובתוך שניות אני על הסף, והוא עוצר.
חיוך עולה לי על הפנים.
אני אוהבת שהוא עושה את זה.
הוא מדליק את השרביט, מצמיד לדגדגן שלי, הכל רוטט בתוכי, מטריף אותי לגמרי.
ושוב אני מרגישה שאני גומרת… הנשימה משתנה, והוא עוצר.
וככה שוב ושוב, מחליף בין השרביט ללשון שלו, משחק בי.
היה רגע שניסיתי לקפוא, לא לזוז, לא לנשום, לנסות לעבוד עליו שאני לא קרובה…
אבל הוא תמיד יודע. תמיד.
כל עצירה מדליקה בי אש יותר גדולה.
סבל נעים, ממכר.
ואז הוא מחליט לתת לי לגמור.
הגמירה מגיעה חזקה בטירוף, הגוף שלי רגיש, פתוח…
והשנייה מגיעה כמעט מיד, הלשון שלו עליי, יודע בדיוק איך לקחת אותי לשם תוך שניות.
הוא משחרר אותי.
אני מסתכלת עליו, על הגוף העירום שלו, על הזין המושלם שלו, ורואה שהוא מטפטף.
טיפות אהבה שנוזלות ממנו… והוא רואה אותי מסתכלת, עם עיניים נוצצות.
הוא אוסף אותן ומכניס לי לפה.
אני עדיין שוכבת, נושמת בכבדות.
הוא עולה על המיטה, מכניס לי את הזין שלו לפה, ואני מתחילה למצוץ.
תוך שנייה הוא מתקשה לגמרי.
אני מוציאה מתוכי את הביצה, והוא מעמיד אותי על ארבע.
הזין שלו ממלא אותי עד הסוף, עם הפלאג בתוכי, הכל חזק, עמוק.
הוא תופס אותי, מצמיד אותי אליו, מזיין אותי בלי לעצור.
הגניחות ממלאות את החדר.
הקצב, העוצמה, החיבור…
ואז הוא גומר, מתפוצץ בתוכי בלי שליטה.
אנחנו נזרקים על המיטה, מתנשפים, מחובקים, עייפים…
מסופקים.

האישה שלו 💜

עוברת עליי תקופה מוזרה.
אין משהו אחד שאני יכולה להצביע עליו ולהגיד: “זה הבעיה”.
פשוט אין לי כוח לכלום.

העבודה מעייפת אותי, אותם לקוחות, אותם אנשים, אותו רעש.
אני כן אוהבת חלקים ממנה, את הקידום, את האנשים החדשים, אבל אין בי כוח להיות שם באמת.

גם בבית, הדברים שפעם אהבתי כבר לא מדברים אליי.
פלייסטיישן, סדרות, סרטים, הכל מרגיש כבד, מיותר.
נשארת רק עם הניקיונות ועם עצמי על הספה, גוללת בלי סוף.

אפילו חדר כושר, שהיה חלק ממני נעלם.
המנוי מוקפא כבר חצי שנה, כמוני.

ואז מגיעה התחושה הזאת,
שאין לי מה לתת לעולם הזה,
שאני פשוט קיימת,
מעבירה עוד יום ועוד יום.

הדבר היחיד שמחזיק אותי, זה הוא.
החלום שלנו לגור יחד, לבנות בית, לעצב חיים משלנו.
לחכות לרגע שבו נהיה באמת ביחד, לא רק בין לבין.

אבל זה עוד רחוק,
ויש עוד שנה שלמה לעבור עד אז.

ואני?
פשוט תקועה באמצע, בין מה שיש, למה שאני מחכה לו.

האורות מהבהבים בקצב, צבעים מתחלפים,
אנשים סביבנו צוחקים, זזים, נסחפים, כל אחד בתוך העולם שלו.
ואנחנו בתוך עולם משלנו.
עמדנו שם בלב הרחבה,
המוזיקה דחפה אותנו אחד לשנייה, והוא משך אותי אליו, צמוד.
הידיים שלו עליי, מחזיקות אותי קצת יותר חזק.
ואני פשוט נמסה לתוך המגע הזה.
רקדנו בקצב שלנו, לא של הדיג’יי, לא של הקהל, רק שלנו.
הגוף שלי זז איתו באופן טבעי, כאילו אנחנו מכירים את התנועה הזו מאז ומתמיד.
העיניים שלנו נפגשות שוב ושוב, מבט עמוק, שקט, כזה שאומר הכל בלי מילה.
מסביב רעש, אורות, אנשים, תנועה בלי סוף.
בתוכנו שקט, תשוקה, אהבה שמרגישים בכל נשימה.
יכולתי להרגיש את החום שלו, את הריח שלו מתערבב עם האוויר של המסיבה,
את הדרך שהוא מסתכל עליי כאילו אני היחידה בעולם.
זה היה רגע שלא רציתי שיגמר…
רגע שבו הכל היה מדויק, המוזיקה, האנרגיה, הוא ואני.

ואנחנו פשוט לאבי דאבי בלי סוף… בתוך כל הטירוף הזה, הכי אמיתיים שיש.

שלו 💜

יש דברים מהילדות שלא באמת עוזבים אותך.
הם פשוט משנים צורה, נכנסים לחיים שלך בדרכים אחרות, לפעמים בלי שתשימי לב.
גדלתי בבית שבו לא היה שקט.
אמא שלי הייתה מביאה גברים הביתה, ואני הייתי שומעת הכול מהחדר השני.
קולות שילדה לא אמורה לשמוע.
צעקות, השפלות, כאב.
לא היה שם אהבה. רק צורך, רק ריקנות שמנסה להתמלא.
אחי היה קטן מדי להבין.
אני לא.

אף פעם לא קיבלתי אהבה מאמא,

לא חיבוק,

לא חום,

אבא בכלל לא היה בתמונה.

ומשם, בלי שמישהו לימד אותי אחרת, הבנתי משהו אחד,
שאהבה מקבלים דרך גברים.

דרך מגע.

דרך להרגיש שמישהו רוצה אותך.

בגיל 15 כבר חיפשתי את זה.
לא כי רציתי באמת, אלא כי הייתי צריכה להרגיש שייכת, נאהבת, רצויה.

שנים עברו.

ניסיתי לבנות חיים אחרים, להיות שונה ממנה.
אבל באיזשהו שלב, מצאתי את עצמי בדיוק שם,
צועקת, משפילה, מרחיקה.
עם הגרוש שלי הפכנו לשותפים,
לא זוג,
לא אהבה,
אפילו לא תשוקה,
וחייתי בתוך גוף שלא אהבתי, בתוך חיים שלא הרגשתי בהם.
מצאתי נחמה באוכל, כי שום דבר אחר לא מילא את הריק.
עד שהחלטתי לעצור.
לקחת את עצמי בידיים.
לא בשביל גבר, בשבילי.

רזיתי.

התחלתי להרגיש שוב.
להסתכל במראה ולא לשנוא את מי שמסתכלת חזרה.
ואז גם הבנתי את האמת,
אנחנו פשוט לא מתאימים.
והוא, עם כל הכאב, בן אדם זהב שמגיע לו אהבה אמיתית.

עזבתי.

ואז הגיע שלב אחר.

של חיפוש,

של התנסות,

של להבין את עצמי דרך אנשים אחרים.

הכרתי הרבה גברים.
יותר מדי אולי.
אבל כל אחד מהם היה עוד ניסיון להבין מה אני באמת מחפשת.
שם הבנתי משהו שלא העזתי להגיד בקול לפני,
אני אוהבת מיניות,

אוהבת מגע,

אוהבת תשוקה,

אוהבת להרגיש חיה.

אבל גם הבנתי שזה לא רק זה.
זה לא רק הגוף, זה הרגש שמסתתר מאחוריו.
הצורך להרגיש שמישהו רואה אותי באמת.
חזרתי גם לעולם ה־BDSM, למקום של נשלטת.
כי היה בי רצון עמוק לשחרר שליטה,
לתת למישהו אחר להחזיק אותי חזק, לא רק פיזית, אלא גם רגשית.
שמישהו יהיה שם, יציב, ברור, כזה שלא מתערער.
אבל עם הזמן הבנתי שגם שם לא תמיד יש אמת.
שמאחורי משחקי כוח, הרבה פעמים יש אותם אנשים, אותם חוסרים.
וגם ה“גבר החזק” שדמיינתי הוא לא תמיד קיים כמו שחשבתי.
והיום אני במקום אחר.
יותר מודעת. יותר כנה עם עצמי.
המיניות עדיין חלק ענק ממני,
אני לא מתביישת בזה יותר.
זה צורך, זה רצון, זה חלק ממי שאני.
אבל היום אני גם יודעת,
אני לא חיפשתי רק תשוקה רגעית.
אני חיפשתי מישהו שיישאר גם כשהריגוש נרגע.
מישהו שידע לגעת בי גם בלי לגעת.
והאמת?
מצאתי מישהו כזה.
שכשאני איתו, זה לא רק הגוף שנדלק,
זה הלב.
ואולי בפעם הראשונה בחיים שלי,
זה מרגיש אמיתי.

רק שלו 💜

הימים עוברים, השגרה שוחקת, החיים לפעמים גונבים רגעים קטנים של תשוקה.
אבל יש ימים… במיוחד לפני סשן… שבהם משהו בי חוזר למקום האמיתי שלי.

אני מחכה לו כמו שאני אוהבת.
על ארבע. שקטה. דרוכה.
כלבה טובה ומחונכת שמחכה לבעלים שלה.

אני שומעת את הדלת נפתחת,
את הצעדים שלו מתקרבים,
ומרגישה איך הלב שלי מתחיל לדפוק חזק יותר.

הוא נכנס, עוצר רגע ובוחן אותי.
כל סנטימטר. כל נשימה.
אני כמעט לא מצליחה לנשום מהתרגשות.

ואז הוא מתקרב,
מרים אותי אליו,
ומנשק אותי נשיקה ארוכה שממיסה הכול.

אני כורעת מולו, מורידה לו לאט את הנעליים,
ויודעת שהרגע שלנו רק מתחיל…
ושאנחנו עומדים להיכנס שוב לעולם שהוא רק שלנו.

האישה שלו 💜

14 שעות שינה.
עכשיו אני מתלבטת אם להתחיל את היום
או לחזור לישון כדי לא להרוס את הרצף...

האישה שלו 💜