כי העיניים שלו… אלוהים, העיניים שלו. יש בהן משהו שמרגיע אותי ומטריף אותי בו זמנית. הן רואות אותי. לא רק את הגוף שלי – את הנשמה, את הפחדים, את הכמיהות הכי סודיות שלי.
אני רוצה אותו כי יש בו טוב. טוב אמיתי. לא רך מדי – אלא עמוק, שקט, כזה שנותן לי ביטחון גם כשאני עירומה מולו.
אני מרגישה בטוחה בידיים שלו. לא רק פיזית – אלא נפשית. רגשית. אני יודעת שהוא לא ישבור אותי סתם. רק כדי לבנות אותי מחדש – חזקה יותר, שלווה יותר, שייכת יותר.
והמגע שלו… המגע שלו משכר. לפעמים זה קצה אצבע אחת על העורף שלי, ולפעמים כף יד שלמה על הלחי. לפעמים זו סטירה מדויקת שמזכירה לי את מקומי – ולפעמים ליטוף שמנחם יותר מאלף מילים.
אני מתמסרת לו כל פעם מחדש, כי הגוף שלי פשוט יודע: הוא יודע לגעת. הוא יודע לאהוב.
והנשמה שלי? היא כבר מזמן שם, לרגליו, שוכבת בשקט ומבקשת עוד.
לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.
