אבל אם תשאלו אותי מה הספקתי לא הרבה. לא כבשתי פסגות, לא כתבתי ספר, לא נגעתי בעננים. אני פשוט… כאן. נושמת. שורדת. קיימת.
כל שנה ביום הזה אני מרגישה איך הדיכאון מתגנב בשקט. לא רעשני, לא דרמטי רק לוחש לי באוזן: "הנה עוד שנה עברה. ואת? עדיין לא."
אני מפחדת מהזמן. מפחדת מהקמטים שיבואו, מהיום שהיופי שלי ייעלם לי בין הידיים, שהבריאות תתערער, שהמראה תהפוך לאויב.
וכשהפחד הזה נוגע לי עמוק אני לוחשת לעצמי הבטחות שקטות, שאולי בגיל 65, כשהכול ידהה אני אדע לשחרר. כי קשה לי לדמיין את עצמי חיה בלי להרגיש יפה, חזקה, נחשקת.
אז מזל טוב לי. עוד שנה. עוד נשימה. עוד זמן שנוסף לשעון שלי.
יאיי.
לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.
