"תהיי מוכנה בשעה שמונה בערב".
"תלבשי שמלה בלבד, בלי תחתונים, בלי חזייה.
אני אגיע לאסוף אותך".
"מכאן, את כבר לא מחליטה כלום".
אני מחכה לו מחוץ לבית, הלב שלי דופק כמו משוגע. כשהרכב עוצר, אני נכנסת בשקט.
הנסיעה מתחילה בדממה, רק היד שלו מונחת על הירך שלי, לוחצת חזק יותר ויותר ככל שאנחנו מתרחקים מהעיר.
הכביש נגמר, השקט של היער עוטף אותנו. הוא עוצר את הרכב, מביט בי בחיוך קר.
“צאי.”
אני יורדת, הרוח הקרה מלטפת לי את הרגליים החשופות מתחת לשמלה הדקה.
הוא מושך אותי עמוק פנימה אל תוך היער החשוך. כל צעד מרגיש כמו כניעה.
ברגע אחד אני מוצמדת לגזע עץ.
הוא מוריד לי את השמלה, אני עומדת ערומה רועדת מקור ומציפייה.
העיניים מכוסות, רק מרגישה אותו מסתובב סביבי כמו טורף.
הוא קושר אותי חזק לגזע עץ, הידיים שלי מעל הראש, החבל לוחץ על העור, משאיר סימנים.
פתאום, פאק!
הצלפה חדה נוחתת לי על התחת. אני נאנקת.
עוד אחת, ועוד אחת, כל מכה משאירה שובל של חום צורב על העור.
אני מנסה להתפתל, לברוח, אבל החבל מחזיק אותי במקום.
“שקט,” הוא לוחש לי, “כאן את רק כלי משחק שלי.”
המכות מתחזקות, ישירות על התחת החשוף שלי. כל הצלפה גורמת לי לצרוח, ובו־זמנית להרגיש איך הכוס שלי נפתח עוד יותר בשבילו.
אני שומעת את הצליל של השוט באוויר, מחכה, רועדת, מתפללת למכה הבאה.
הוא עוצר לרגע, מלטף אותי בדיוק איפה שהעור בוער, ואז מצליף שוב.
החום, הכאב והקור של היער מתערבבים לי בראש.
אני כבר לא יודעת אם אני בוכה מכאב או מתאווה.
ואז הוא מתקרב מאחור.
אני מרגישה אותו חודר אליי, בלי אזהרה. הזין שלו נכנס בי חזק, עמוק.
אני קשורה, חנוקה מהחבלים, כולי אדומה ומסומנת מהצלפות, והוא קורע אותי בלי רחמים.
החבל, ההצלפות, הזין שלו חזק בתוכי, כל זה מוחק לי את השכל.
אני צורחת לתוך היער החשוך, יודעת שאף אחד לא ישמע, ושהכל שלו.
כשהוא גומר בתוכי, חזק, אני מתפרקת.
קשורה, כואבת, מושפלת, ומאושרת עד הסוף.
האישה שלו 💜