עלילות אילונה

שנייה אחת אני כותבת פנטזיה, ובשנייה שאחריה, מתפרקת מהרגשות האמיתיים שלי.
אני מודה, אני מפחדת.
מפחדת מקשר חדש, מפחדת מאהבה חדשה, מפחדת להרוס הכל.
מפחדת שאולי זה לא יצליח בסוף, למרות שכל מה שאני באמת רוצה, זה שזה יצליח.
אני מוצאת לעצמי סיבות לכעוס, סיבות לריב.
חלק מהן אמיתיות וחשובות לי, אבל חלק? סתם שטויות שמתרוצצות לי בראש.
עם הגרוש שלי, הכל היה פשוט. לא היו ריבים, לא היו פחדים, לא היה איום שהוא יקום וילך. ידעתי שהוא שם.
אבל כאן, זה שונה. כאן אני לא בטוחה.
פה אני מרגישה שאני על חבל דק, שכל צעד שלי יכול לגרום לי לאבד.
אני מפחדת באמת. פחד מוות לאבד אותו.
לאבד את האהבה שלו, את המקום שהוא תפס בלב שלי.
אני מפחדת מהרגע שבו תגיע השגרה, ותחנוק את כל המתח המיני המטורף שיש בינינו, את כל החשק, את כל הלהט ששורף אותנו עכשיו.
אני מפחדת שאולי אהבה זה לא תמיד מספיק.
שיהיו דברים שלא נצליח להתגבר עליהם.
אבל באותה נשימה, אני נהנית מכל שנייה איתו.
מכל מבט, מכל מגע, מכל חיוך קטן שלו שממיס אותי.
אני רואה את עצמי איתו לכל החיים.
אני רוצה את כל החיים שלי איתו.
ובכל זאת, הפחדים לא עוזבים אותי.
הלב שלי מפחד. המוח שלי מפחד.
כמי שכבר חוותה אכזבות שוב ושוב, אני מתקשה לשחרר ולצלול בלי לחשוש.
אבל אולי… אולי דווקא הפחד הזה מוכיח כמה הוא באמת חשוב לי.