אז למה אני עדיין מנסה?
כנראה הצורך לשמר תחושות אמורפיות במילים מדודות ספורות ושפויות
אבל כשאני עושה אני פחות כותב - העיבוד מתבצע תקופה ארוכה אח"כ
הנה טקסט מלפני 4 שנים בערך - מי היה מאמין שאעמוד פה ואקרא את זה בחמלה וחיבוק לעצמי:
נרגש נכנס לו מורעב לעיר הרועשת
הוא מורעב
מורעב.
לא רואים עליו
לא שומעים ולא מרגישים
את מבול הצעקות שניתך עליו בחלל ראשו:
"הוא" "והיא"
"והם,וגם הוא,"
"ותראה שם, ותראה
ותראה..."
ותראה.
הקולות מייסרים אותו מגרגרים
מהבטן עולים באד חומצתי
מחוררים לו את החזה
מנקבים לו את הנשמה
"לכולם יש, ולי אין.
כבר כמה שנים שלכולם יש,
ולי אין"
המורעב אז פונה..מבקש מהסובבים קצת לעצמו..
והנה זה פלא,
מי היה מאמין,
" אני לא מפלצת.."
הם ניגשים ונותנים לו ביס..
ביס אחד קטן.
.
.
.
.
ביס אחד שעולה ביוקר..
ההתנפלות של המורעב
מזעזעת
הוא משליך מעצמו כל נימוס
הוא מתרסק על הרצפהנרגש ומתפתל
הוא פותח את הלב מדיי
הוא מתחיל לספר את עצמו מדיי
האנשים מתחילים להתרחק
הוא פונה שוב ושובנואש
אך הוא שוב לבדהמושג ~טו מאצ'~
מוקרן בתוך מוחומהבהב
חורך את ליבו
קולות של אשמה ביקורת שנאה והשפלה עצמית מהדהדים בגולגולת שלו.
הרעב ממשיך לטרטר ברקע כמו מקרר בסצנה קודרת.
השמיים חשוכים.. אין עננים ואין ירח, כמו מרקע מתכת שחורה צפה מעל ראשו.
הוא תמיד היה לבד
כל מי שהתקרב, מתקרב כי נעים
והוא לא נעים כרגע
הוא מורעב
לא נעים בכללבלילה הוא ישן במערה שלו
מורעב
וחושב על הבוקר כשהוא שוב יכנס לעיירה
מורעב.
האושר של להבין שגם המקומות הכי חשוכים היו מושלמים לבניה מחדש שהיא החיים שלי
זרם, מרחב חלל-זמן ומציאות נוזלית - זה החיים שלי.