eternal sunshine

הבנתי כשבאת.

היתה איזו דומיה של זיהוי.

שיחקתי בתלתל אחד שנפל לי באצבע, מסובבת אותו ומרפה

ואמרת לי- תפסיקי. ממה את לחוצה?

וידעתי שדברים זזים אצלי, בזמן אמת.

הרגשתי את הרטיבות, אבל זה היה יותר מזה. כאילו ליחלחת בי חלקים אחרים.

וראיתי דרך הזרועות שלך, שעטפו אותי, שמשהו זז גם אצלך.

הבנתי כשבאת.

לא ראיתי את זה לפני, כמעט פיספסתי

הייתה לי איזו תפיסה על גברים עם שפתיים דקות.

אבל בלילה כבר היית בתוכי

נוטע בי אומצ

מי ידע שככה מגדלים שקט? דרך סערה.

כל הצבעים האירו את הדרך,

בראש גלוי. בשמחה של רגע.

נגיעה אחת וזיוף מתוק בקצות הציפורן.

היא ארוכה ובכחול.

חתול מנסה לזווג כלבה מלאת כתמים

והיא נובחת את שאריות החום החוצה.

מתחת לביתי,

כת מאמינים ואיש אחד שמזיין אישה אחרי אישה

בשם האלוהים.

אמונה יכולה לטלטל כמו לולב

ואין בה ריח

ואין בה התבוננות.

הדרך קיבלה ספוט של מג'נטה,

פתאום, מתוך מערבולת צבעים.

והיה ברור

ונבהלתי.

הזרם הפסיק.

הפסקת חשמל הקיפה את העיר כולה.

כולם יחזרו לבתים.

ולאנשים בלי הבית כבר לא יהיה אכפת.

החוץ והפנים נראים דומה כשחשוך.

פתאום התחלף מזג אוויר, נכנסה רוח ויצא צעיף. היא חשבה שלא יהיה ביניהם חורף.

״עוד לא סיימתי לשחק איתך״- אמר לה ג׳יימס כששאלה ״עד מתי נהיה?״

זה העלה לה חיוך. היא הרי תברח שניה לפני שהוא ישמט לה. זה מה שהיא יודעת לעשות. החיים כיווננו אותה, לברוח לפני שבורחים לך. זו הישרדות, זו בוכנה משומנת. כמעט שאין לה שליטה על זה.

אבל לעת עתה תתן לו להרגיש שהוא מנצח על התזמורת הזו, שהיא גופה ונשמתה וחלקים קטנים של רוחה. הוא חודר לכולם. היא מאפשרת. בחדווה, בהמיית לב. אף גבר לא ריפד אותה כמו שהוא.

הוא מניח אותה בין הזרועות שלו ומאונן לה והיא נותנת לזרמים להגיע לכל היכן שצריך. גזע המח וזרת כף הרגל ודגדגן.

״הדגדגן שלך״ הוא שורק באוזנה והיא מחייכת

״מה איתו?״

״הוא כמו אישיות נפרדת, כאילו חלק אחר ממך״

״אני אישה מופרדת״ הוא נושפת לחלל האוויר

הוא לא עוזב את פתח הכוס שלה אבל ביד השניה הוא מכוון את פניה אליו וברצינות שכמעט לא מתאימה לסיטואציה הוא מהדק- ״עכשיו, פה, איתי, את כל החלקים שלך. תזכרי את זה. תמיד תזכרי״

היא שומעת את המילים ומרגישה את הכוונות שלהן אבל היא לא יכולה להאמין, רק לגמור לו על האצבעות וכל החדר מתפוצץ ונשבר כשהיא זועקת את הגמירה שלה.

היא נכנסת להתקלח, הוא מעדכן את טבלת הגמירות שלהם ומנגן ברקע את iris. וכשהיא מסבנת את שיער הערווה שלה עוברת לה מחשבה מהירה מדי- ״אני יותר מסך חלקי״ ופחד שהשתיקה- האם ג׳יימס יכול לראות את זה?

מתחילה להכין נתיב מילוט. וגשם עדין מתחיל לטפטף.

היא מובן מאליו גם כשהיא חידה.

זה לא מפריע לו להתגעגע אליה אפילו כשהיא עטופה לו בזרועות.

זורם ביניהם איזה חום שלא זכרו מגלגולים אחרים. והיא התגלגלה הרבה. גם הוא.

הוא מניח אותו עליה, כבד, נושם. שיחרר איזו אנחה זה עשה לה גלים בבטן. היא שולחת יד לאחור ללטף את הפלומה שעל ראשו.

סיפר לה על הסרטן של הילד שלו, שאלה מה זה שינה בו. הוא הסית את השאלה , לא כי רצה להרחיק כי רצה לענות תשובה שיבין.

את שואלת עמוק, לחש לה.

מפחיד? ענתה

אחר, לחש.

האצבעות שלו חורשות איזה תלם בעורה הלבן. רצה לרגע להביט כמו שהיא מביטה.

היא מובנת לו למרות שהיא פאזל אלף חלקים.

הדים של פריצות, מתפוצצים על גופי.

כמו מחבל,

כמו שקיות שוקו ריקות.

תרצה, תאכל גם אטריות שהתחממו מדי

ועל הצד נלגום קצת של יין וניגון.

הגרב שהבאת תוותר אטומה ומכובסת.

כבר לקחתי ממך בגדים.

שהיה קר ומוזר

וחיבקת אותי מאחור,

מצייר לי בשפתיים

פנדות על הלחי.

אתה פרוץ.

לריחות ולסיפורים.

והילדות שלך היתה שונה, אתה מסביר,

בלי ה"עץ הנדיב" ועם מכות בחגורה.

לי נתנו עם קולב.

רואה שאתה מביט בי

והעיניים נעלבות. בשביל שנינו.

יש לך זרועות לחיבוקים.

כשהבחירה שלך פוגשת בפצעים שלי

אז יוצא לי העלבון

זה הרעש שזה עושה. 

בגדול זה היה גזע עץ שכוב על כביש, מדמם.

כתמים אדומים, מבעבעים.

בכלל עמית הסתובב לה בראש, דיגדג לה את המח, שיחק קר-חם אבל לא כזה פיירי, כי רוב הזמן היה חם והקר הקפיץ אותה כאילו ראתה חיה ממש מסוכנת.

ופתאום גזע העץ הזה.

הפסיקה לה נשימה.

מי מסביר לה מה זה אומר שגזע עץ כרות מדמם באמצע כביש?

ועמית מהבהב לה מהמסך: ״צריך לגמור בהרמוניה עם האישה שלי. יש לי עוד רוח מאתמול… 😇״

כשהוא רעב אליה הוא שולח לה אימוג׳י של מלאך, היא לא מבינה את זה. אבל מניחה.

מה שטן ביניהם ומה מלאך. מה זה חשוב? הוא לא מבין אצלה את השדים. הוא איש רגיל. וזה נפלא.

היא מצלמת לו את גזע העץ.

מה זה מבשר? מוחה מתקתק גדם עץ מדמם באמצע כביש. לרגע תוקף אותה פחד, היא לא מבינה מדוע.

הוא נדהם יחד איתה.

״זה שרף״? הוא שואל

״שרף אדום? לא ראיתי כזה״ היא עונה

״את רוצה אותי״? הוא מחזיר דברים למקומם

״כן. מרגישה ככ רחוקה ממך .״ היא מתרחקת מהגזע.

בלילה הוא מתרחק ממנה. ״את יפה ככ אבל לא נותנת לי להתקרב״. הוא אומר לחלל האוויר.

היא מניחה.

לכי תסבירי מה זה אומר שאת מרגישה כמו גזע עץ כרות, מדמם.

דברים נשמטו לי, הייתי סתורה,

הלכתי בדרך שחשבתי שלא צעדתי בה.

היה לי רק את האור שלי והוא לא הספיק.

״גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים רִגְעֵי הַסּוֹף.

כַּבִּי אֶת הַנֵּרוֹת. הָאוֹר זוֹעֵק לָנוּחַ!״

יש דברים ששווה להניח, להרפות שניה לפני שאעלם לעצמי.

ויש אותך.

ואיך אתה בא כל פעם לפני שאני נשמטת, ליישר לי את הגב, לדפוק מבפנים בתוך קירות הגוף. להתריע.

״הַכֹּל, הַכֹּל נִרְגָּע וּמִתְפּוֹרֵר,

אַךְ אַתְּ עוֹדָךְ וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.״

אשאר עוד, אתה מעיר בו פינות, בגוף שלי, אתה זוכר איך הוא שמח ואיך מתקפל ואיך אין בי דבר מלבד סערה.

ואנחנו מתאמצים לאוויר ונחמה וכמה זה קרוב ומוכר. וזה בכלל מאיזה עבר שנתן בי שמות.

״בְּתוֹר הוֹמֶה, בְּאֶגְרוֹפִים שְׁלוּחִים,

עַל סַף הַלֵּב עוֹמְדִים הַרְבֵּה הַרְבֵּה דְּבָרִים

וְעוֹד הַלַּיְלָה חַי.״

סתורה אבל לא מבולבלת.

אולי האור שלי יספיק.

החור שלך שלי?

הוא לא?

אני שאלתי

כן

את שלי?

כן

אשתמש בך ואדע אותך בכל צורה ודרך שניתן להעלות על הדעת

זה לא פשוט לי, שתדע

מה לא פשוט לך?

אני צריכה לישון.

מיד. מה לא פשוט לך, נולה?

אני רוצה ללכת, טוב? אני עייפה ממש. שום דבר אחר מלבד עייפות. טוב?

את בוכה?

לא

תעני לי במשפט אחד מה לא פשוט לך ואשחרר אותך.

״אשתמש בך״

הבנתי

לילה טוב

לילה טוב.

נתת לי ״להשתמש בך״ כבר מזמן ושלחתי לך שירים. התחננת שאחפיץ אותך ואמרתי לך מילים. לא מילים של חפץ, לא שירים של להשתמש. דברים של רגש, דברים של אמת.

היא כבר לא קוראת עד הסוף. היא יודעת שהמילים שלו לא יאחו את הסדק. היא אף פעם לא באמת של. גם לא כשהכל ביניהם מגרד את המושלם. הצורך שלה בשייכות, בקרקע, מפזר את כל שאר הצרכים. הלב שלה לא שבע אף פעם וזה מפחיד את הבחוץ, אז היא יושבת בצד, מביטה איך חיים חולפים על פניה, ינשוף חכם.

וכשג׳יימס הגיע, לא ידעה למה, אבל ידעה שתוכל לחיות באמת והכל נשל ממנה ונפתחו לה כל צינוריות הבכי ומשהו אמיתי החל מתפתל לה בגוף.

הם יגמרו מתישהו אבל בלילה הזה שהוא רצה ״להשתמש בה״, היא התרחקה רק כדי להתקרב בוקר אחרי.

יש רגע כזה,

הוא מניח יד על צווארה,

חזק מספיק, כאילו מחזיק את חייה בקצות האצבעות.

היכן שהביומטרי פוגש נשימה

והוא מזהה בה לא מעט

היא לא מסתירה, לא מזייפת.

קווי השבר שלו

מתנפצים עליה

גם כשהם רחוקים ואוקיינוס ביניהם.

אתמול שאל: התאהבת?

ענתה שלא.

והוא התעקש: זה לא משנה איך קוראים לזה אם זה מה שזה מרגיש.

הוא מעיר אותה עם שחר ולא עוזב כל היום

יש ביניהם סוף ברור אז צריך להספיק את הכל, כמה שיותר.

היא תזכור יד על צווארה

כל פעם שריח אדמה ואקליפטוס ידגדג לה באף.