שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

eternal sunshine

רציתי לעשות ״שמש נצחית״ על דברים.
במקום זה אולי אכתוב אותם
לפני 5 שעות. יום שבת, 18 ביולי 2026 בשעה 16:19

 

לא היו לה גברים שלא נלחמו עליה. הלוואי שזה מעיד על בטחון וערך עצמי. זה פשוט שמראש גברים שרצו אותה היו תמיד טעות שמחכה לקרות.

אז הם נלחמו עליה.

היה להם גרגר על הריס, בזמן שהיא כבר סימנה סופים.

ואז הוא הגיע.

לא מלחמה הייתה ביניהם.

רק שפה וחיבור וצבעים.

והיא חשבה: ״שנינו בציור מקושקש- הוא ייתן לי להיות. אני אתן לו״.

וזה היה פשוט ונעים כמו גלידת מסטיק על טיילת.

 


אבל אז זחלו הפחדים ותשוקות אחרות שדפקו על השער הכחול שהסתיר את הבית.

והיא סימנה את הסוף. שוב.

 

 

 

לפני 5 ימים. יום שני, 13 ביולי 2026 בשעה 12:04

 

אתה רוצה להכאיב.

אני רוצה שיראו אותי ויגידו- זה כל מה שמספיק.

אבל בדרך אתה מראה לי את ליבך

ועושה בי מעשים של חסד.

 


הוא מונח בינינו, הפער, אני אמיצה ואתה לא יודע

רק מניח לפתחי את הכאב שלך. אז אני מביטה.

אנשים תמיד מראים לך את עצמם, עכשיו לכי תשמרי על עצמך.

 


כשאתה בתוכי, זה עמוק.

כשהמילים מתחלפות ממני אלייך, זה עמוק.

כשכל הרעדים בשדרה מתפוצצים בפנים הגוף, זה עמוק.

לא רוצה שתלך ממני, לא מספיקה לך כדי שתישאר.

 


אי אפשר לחיות בשירים יותר, אני זקוקה לבית.

 

 

 

לפני שבועיים. יום חמישי, 2 ביולי 2026 בשעה 18:49

מתישהו היא תגיד לו: אני לאט כי אני הרבה.

והוא יבין מאוד מהר.

היא מתמסרת אליו בצעדים שכמעט לא ניתן למדוד. והוא רגיל שפתוח ומאוורר בחדרי הלב. והגוף.

 


הפחד הגדול מכולם- כשרגש מרפא אותך.

כל שאר הפחדים מתכווצים לידו.

והיא משחקת עם הזמן כדי שלא יראה את כל תפארתה. אם יראה, כנראה שלא יבחר אותה.

 


מזמזמת לפני השינה-

זו לא את שלא הספקת, זה פשוט שהדיל שהוצע לך- לא הספיק.

 

 

 

לפני שלושה שבועות. יום שני, 22 ביוני 2026 בשעה 17:22

היא לעולם לא תדע. מיה גיל בן טוב.

בחדרי הבית שלה לא עפים שום צלליות רעות ומדלגים על הקירות. לה יש איש שישים את חייה בכפות ידיו. וישמור.

את כפות ידיו הוא שם על צווארי ובודק כמה חזק זה חזק מדי.

והיא יפה מאוד ואין בה כתמים שהשאירו עליה אנשים אחרים. והיא בחרה בו בלי שאלה הציבה עובדות ונהיו זוג. נותנת לו מרחב ונשימה.

 


״את עוצרת לי את הנשימה לפעמים״- הוא לוחש לי יום אחד כשהכל בינינו בוער.

וזורמת מוסיקה ולפעמים במקום דם אני מרגישה את המילים שלו בורידים. והן לוחשות- ״אף פעם לא פגשתי מישהי כמוך.״

 


אף פעם לא האמנתי לאף אחד כמו שאני מאמינה לאיש של מיה גיל בן טוב.

 


ואז הוא אומר- ״את יודעת שעוד שבוע רק אוהב אותך יותר, נכון? ונתקרב יותר, נכון? אני צריך לחזור הביתה.״ והאוויר לאלפית השניה עוצר במקום והמיטה שלי כמו שוקעת.

 


ואני יודעת שבמיטה שלהם, מיה גיל בן טוב ישנה, צורת עובר, ותיכף הוא שב אליה והיא תצטנף וכל הגומחות שפעם נתנו לי בית יחזרו למקומם הטבעי.

 


לפני חודש. יום שבת, 20 ביוני 2026 בשעה 8:16

אלו הפצעים שלי.
מגישה לך אותם, כמעט באריזה יפה. בטח משפצת את הקצוות.

נוסעים ולילה והידיים שלנו לא מפסיקות לגעת, גם המילים, זורמות בינינו. אין כאן מבוכה.

אני לא מבינה עד הסוף אם אתה בוחן אותם או ממהר לספר על שלך.

אבל אח״כ במיטה אתה עוטף אותי מבפנים.

בכלל לא ידעתי שאפשר לעטוף עם זין.

 


בבוקר אתה פוער בי פצע חדש. לא הייתה בזה הפתעה, אז איך זה שכל הגוף שלי מופתע?

עכשיו אני עצובה.

 


לפני חודשיים. יום שלישי, 5 במאי 2026 בשעה 15:09

בסוף ישנו בחדר ההוא שני אנשים

ואהבתי אותך

ואהבת אותך

 


ואף אחד בחדר ההוא לא אהב אותי.

 


לפני חודשיים. יום שני, 27 באפריל 2026 בשעה 11:10

 

אבל זו בכלל הילדה שהשארתי שם

פרועת שיער ולב

והיא נוקשת על כל האיברים-

תראו אותי. תראו.

 

זה כואב כמה שזה כואב להרגיש אותה נודדת.

זה מה שיש, זה מה שהגרלתי,

עכשיו תקומי ותנגבי את מה שנשאר מהדמעות.

 

חמלה היא תשובה שתחבר את השברים.

 


לפני חודשיים. יום שבת, 25 באפריל 2026 בשעה 10:24

פני השטח מכסים היטב

ויש מתחת גבעות וקימורי כביש.

 

אני לא יכולה להסתתר ממך

זה כבר לא משנה כמה שכבות אשים.

 

מציצה לי נפש. 

לפני חודשיים. יום שבת, 25 באפריל 2026 בשעה 8:10

רעשים מתוקים מאתמול,

חוזר אליי משנים של התבלבלות וחומץ.

 

אספתי אותך.

אנחנו מדברים את אותה השפה

למרות שנולדת בעשורים אחרים.

 

אתה קונה שוקו בשקית ומניח אותה מולי

וזה פשוט

כמו להצהיר אהבה.

 

לפני ארבעה חודשים. יום שלישי, 10 במרץ 2026 בשעה 2:38

באותו לילה חיזרו אחריה שניים. אין לה מושג למה חזרה דווקא איתו למלון. לילה קפוא בלונדון, מסיבה של זוג חברים ישראלים ששמעו שהיא מגיעה לסופ״ש ומיהרו להשוויץ בבית קרקע שהרגיש לה כמו משהו שאפילו לחלום עליו, אסור לה. השוויצו בצדק, כמה שרצתה לשנוא את הפאר שהבית השפריץ עליה, זה היה פאר מלא סטייל ואיפוק. כמו האשה שחשבה שהיא צריכה להיות, היא בסוף הרי תמיד מלכלכת איזו חולצה ויש לה נחירה כזו בסוף הצחוק.

״את לבד פה״? היא מסובבת את הראש אל הקול והיא מזהה אותו. מעולם לא פגשה בו. אבל זיהתה מיד, קול ועיניים ירוקות ואפילו את ידו המושטת. לחצה את היד והנהנה עם הראש, התלתלים שלה זזו בקצב הלחיצה. זכרה את המגע הראשון, אח״כ במלון, כשידו לחצה על בטנה מלטפת שם במין אינטימיות מוזרה כשהוא חודר אותה עמוק, עיניו עצומות והיא משרטטת את הרגע במוחה.

״זהו, את כבר לא לבד״- חייך אליה, עדיין מחזיק בידה, זכר ללחיצת יד שכבר הפכה משהו אחר. ״לא מפחיד לי לבד״- ענתה כלאחר יד, מפספסת בכוונה את הפלרטוט. הכל הפחיד אותה בבית הגדול הזה, ידעה שאלו לא אנשים שהיא רגילה אליהם. והזכירה לעצמה בשקט- ״את מספיקה. את מספיקה. את מספיקה״. פעם שמעה שאם חוזרים על משהו 3 פעמים המוח יכול לתרגם את זה לאמת. הפער בין הבטחון שהראתה לעולם ובין הפחדים שאספה באדיקות לאורך השנים, הפתיע אנשים שהכירו אותה לעומק.

הוא מחייך אליה, הוא יפה מדי, בטח יחסית לגבר. הוא גם נמוך. כלומר בגובה שלה ולרוב לא היה עובר לה ברדאר אבל היה בו משהו שחשבה שזיהתה, אולי עצב, אולי כמיהה. ככה היא ממיינת אנשים- היכן שהפצעים החשופים שלה פוגשים את שלהם ואז זה כבר לא בשליטה של איש. שם יש מפגש אמיתי.

הוא מספר לה שחי בשווייץ, הוא ראש אגף של אחד הבנקים הגדולים שם. כבר ארבע שנים שמעביר את זמנו באירופה ולשני הלילות הקרובים הקרובים הוא בלונדון. היא מספרת לו שבעצת ענבר, המטפלת שלה, היא נסעה לשבוע ללונדון. הן חשבו ביחד שכדאי איזו הפסקה וענבר הציעה לה את לונדון. ״לי יש את מרים״- הוא ממתיק איתה איזה סוד. ״היא האשה שהכי קרובה אליי בימים האלה, יודעת עליי הכל״ והם מתחילים לדבר על טיפול ואיך זה הדבר הכי טוב שבחרו לעשות אבל גם כמה זה מחייב ובועט. היא מחייכת אליו הרבה ועובר לה בראש שיהיה בינהם מין הלילה. רצתה להרגיש את שערות הזקן הקצר שלו על הפטמה שלה. באותה תקופה היו לה עניינים עם גברים וזקן. זה הטריף לה את המוח. אולי איזה פורנו שראתה שתל לה את זה במוח. אולי איזה גבר שהעיר בה. מי יודע?

היא מקרבת לאוזן שלו את פיה- ״לא הייתי עם גבר כמעט שנה״ יודעת שזה יפעיל אצלו.

זה מפעיל.