פתאום באמצע היום אני רואה אותו. הסתכלתי שוב לראות שאני לא טועה אבל החיוך שלו הבהיר לי שזה הוא. הוא היה שכבה מעלי בתיכון. הוא היה החתיך של השכבה או אולי אפילו של כל התיכון. הוא היה החלום הרטוב של כל הבנות (חוץ מנועה שמשום מה תמיד בחרה כל מיני מוזרים וגילה שפשוט אהבה לפתוח את הרגליים לכל אחד)
אפילו יותר הופתעתי שהוא זיהה אותי ומייד בא לדבר איתי. גם היום אחרי 30 שנה וקצת שיערות לבנות הוא עדיין נשאר הורס. אותן העיינים הכחולות עם המבט החודר הזה. שומר על עצמו,תפקיד חשוב ובכיר במשהו. חלומה של כל אמא פולניה (וגם של המרוקאית).
חוץ מפעם אחת אחרי הצבא לא ראיתי מאז התיכון. אז הספקנו לשוחח כמה דקות והוא היה חייב לרוץ לפגישה חשובה להציל את העולם אבל לפני שהוא הלך הוא נותן לי כרטיס ביקור. "תתקשרי, חייבים להיפגש לקפה ובקרוב. לא לחכות עוד שלושים שנה"
הוא נשאר כל כך יאמי........