לפני 8 ימים. יום ראשון, 19 ביולי 2026 בשעה 16:55
שקט מוחלט של לילה.
אנחנו יושבים על קצה הר מתחת לעץ
רחוק מאוד מהבית, תחת שמיים שחורים שבהם הירח של תחילת החודש רק מתחיל להראות את הקו הדק והלבן שלו, כמו הבטחה למשהו חדש.
במרחק, אפשר לראות, שני ילדים משחקים ומריצים צחוקים לתוך החושך.
המראה שלהם גורם לי פתאום לחייך, כמעט לצחוק בקול רם.
אני מביט בהם וחושב עליה איך היא זרקה לי שהיא בטוחה שאני עושה סופש עם הילדים
היא לא מדמיינת איפה אני בכלל נמצא
אני מסובב את הראש אל השייח' שיושב מולי, סוג של חבר שלא פגשתי כבר כמה שנים, מול הפינג'אן הלוהט שלנו,
אני מתחיל משום מקום לספר..
אני מוזג לתוך השקט שמסביב את כל סיפור שלנו את הטוב את השינויים שחוויתי וגם על הרע והפרידה שלנו.
משתף כמה אני יודע שאני אשם
מספר לו על האכזבה העמוקה שלה, על הכעס שמסרב לדעוך.
מספר לו שהיא מרגישה שיש קו דק בין אהבה לשנאה, ושמבחינתה היא כבר חצתה אותו. ולא יכולה לחזור
אני מנסה להסביר לו שדברים נלקחו למקומות רחוקים מדי, שכל מילה לא מדויקת שלי הפכה אצלה לקונספירציה שלמה למרות שהאמת הרבה יותר פשוטה.
שיש קולות מאחורי הקלעים שהחליטו שנמאס להם לתמוך והתחילו לשפוך רעל
אבל בכל פעם שאני מנסה להצטדק, כל פעם שאני מגיע לנקודה שבה פישלתי מולה , שטעיתי הוא לא מקשיב לתירוצים שלי.
הוא רק מביט בי בעיניים חכמות ורוטן : حِمَار (חמאר) חמור.
מילה אחת בערבית, יבשה, שמזכירה לי שלפעמים זה בכלל לא משנה איך הדברים קרו באמת, אלא מה שהלב הפצוע שלה הרגיש באותו הרגע.
כשאני מסיים את הסיפור, השתיקה של הטבע עוטפת אותנו.
הוא לוקח נשימה עמוקה, מביט בי במבט חודר כאחד שמבין ללב של אדם, ומזכיר לי את המילים :الحُبּُ عَذَاب (אל-חוב עאדאב) האהבה היא ייסורים.
הרי החרטה והתסכול הם החלק הכי כואב בה, הוא אומר.
אז הוא מניח יד על הכתף שלי, מביט בירח הצעיר ופוסק:خَلَص (חאלס) די, מספיק.
האהבה שיגע אותך..
הגיע הזמן שתסתכל קדימה.
יום אחד, כשהסערה והכעס ישקעו והיא אולי תוכל שוב לראות את הדברים כפי שהם, היא עוד תבין שלמרות כל הפגמים שלך
לא היה ויהיה אף אחד בעולם שעשה בשבילה את מה שאתה עשית. ועוד מוכן לעשות
היא תבין שהאהבה הזו עוד בוערת לשניכם עמוק בעצמות ואת זה אי אפשר לכבות
אבל החיים האלה קצרים מכדי לעצור את השעון החול
תנוע קדימה למרות ובגלל הכל
החרמש הדק הזה בשמיים מחבר אותי הלאה בצורה מוזרה.
הרי תמיד אמרתי לה שאני אוהב אותה עד הירח וחזרה..
גם כשהיינו רחוקים פיזית, הנוהל שלנו היה להביט אל אותו הירח, ומבעד לחושך לראות זה את זו.
המילים של השייח' נשארות תלויות באוויר הלילה. הלב שלי נצבט ונשרף מהידיעה שהכאבתי לה, מהתסכול שהיא לקחה את זה כל כך רחוק, ומהידיעה שהאש עוד שם.
ואני ניסיתי לברוח מעצמי וממנה דווקא פה הסערה נעצרה
החיים קצרים מדי בשביל לחכות על קו הזינוק ללא אופק
לתת לירח הזה להתמלא בסיפור חדש תוך כדי תנועה, ועם תקווה שקטה, שאולי בסיבוב הבא של החיים, כשהזמן ירפא את מה שנשבר, נביט שוב למעלה ונדע להמשיך את מה שעצרנו. הפעם נכון יותר..
אבל לצערי אני יודע שזה לא יכול כבר לקרות
אז
הגיע הזמן לצאת למסע שלא עשיתי שנים
אומנם ברגשות מאד מעורבים
אבל עם תקווה אמיתית
