אני יוצאת מהמקלחת, עטופה בחלוק, וריח הקינמון שיש בחדר שוטף אותי כולו. זה לא יום רגיל. זה היום שלי, ואני הולכת להנות ממנו כמו שצריך.
אני שולחת הודעה קצרה:
“תגיע לדלת, על הברכיים, עם עט.”
שלוש דקות עוברות. דפיקה עדינה נשמעת בדלת.
אני פותחת ורואה אותו: כורע על ברכיו, עט בידו, ראשו מושפל בדיוק כפי שציפיתי.
“ידיים קדימה,” אני פוקדת.
הוא מושיט אותן בצייתנות.
“תרשום: פסטה פפרדלה, רוטב שמנת עם פסטו ויין אדום שיראז. יש לך 45 דקות.”
אני מתכופפת מעט, מתבוננת בו כמו טורפת שמשחקת עם הטרף שלה.
“ואם תאחר,” אני לוחשת בקרירות, וחיוך מתגנב אל צד שפתיי.. “יהיו השלכות.”
עיניו מתמלאות פחד.
“כן, המלכה,” הוא אומר בקול רועד.
50 דקות עוברות.
דפיקה נשמעת בדלת. אני פותחת אותה ורואה אותו עומד, כורע על ברכיו, נושא את המגש בידיו. עיניו מושפלות כפי שהוריתי, אך כשאני בודקת את השעון, אני רואה שהוא איחר בחמש דקות.
“אתה מבין מה עשית?” אני שואלת בקור, עוצרת את מבטי על פניו.
“סליחה, המלכה,” הוא לוחש, בולע רוק.
“סליחה לא מספיקה,” אני אומרת. “תניח את המגש על השולחן. עכשיו.”
״ציינתי שיהיו השלכות״. אני אומרת בקול בטוח.
אני פונה אליו. עיניי בוערות, ממוקדות. אני מתחילה לצעוד לכיוונו, לא משנה כמה הוא מנסה להסתיר את הפחד, וההתרגשות שלו הוא לא מצליח.
“עכשיו, תעמוד. תסתובב.”
הוא נעמד, ידיו שלובות מאחורי גבו. אני מרוצה מהמראה שלו, כנוע, מפוחד ומעורר רחמים, אך מתרגש ונהנה.
אני צועדת לעברו, מניחה את היד שלי על צווארו ומדחיקה אותו בחוזקה לעבר הקיר. הוא גונח קלות, אך לא מעז להתנגד.
“אתה לא תעז להתלונן. לא תעז להוציא מילה אחת.” אני אומרת בשקט חונק.
״פנים לקיר״ אני פורשת עליו.
כמו זונה טובה הוא מציית, ״תוריד חולצה״
אני צופה בידיים שלו עם רעד קל מורידות את החולצה ממנו…
הוא שותק, נשימתו נעשית יותר ויותר כבדה. אני שולפת את החגורה שלו ומניחה אותה על כף היד.
“אני לא אוהבת שמאחרים לי,” אני לוחשת אליו, ואז נותנת לו את המכה הראשונה, הרעש מהדהד בחדר ואני רואה איך הגב שלו מתחיל להצבע בצבע האהוב עלי… ״אני לא אוהבת שלא מקשיבים לי,״
אדום.
אני נותנת את המכה השניה שמרעידה את גופו, אני מזהה ניצוץ של ריגוש בעיניים שלו.
אחרי זה מגיעות עוד שלוש מכות על כל דקה שאיחר.
אני מתבוננת בו, רואה את הכאב על פניו, את התנודות המעטות שמביעות את הסבל, והסיפוק שלו.
כשאני מסיימת, אני מצמידה את ידי לצווארו ומשאירה אותו עומד שם, המגע שלי עדיין חם על עורו, ממתין שיספוג את עונשו במלואו. הרגשות הפנימיים שלי מתערבבים – לא רק כעס, אלא גם תחושת סיפוק שעוטפת אותי.
“עכשיו, תכין את השולחן נפתח לי התיאבון,״ ״ותזכור את השיעור שלך,” אני אומרת בקול מסופק ומלא תעווה, יש משהו במילים האלה שמעורר בי גם תענוג. “הפעם, אתה יודע מה יקרה אם תתמהמה שוב.״
הוא מציית במהירות. אני ניגשת לשולחן, מביטה בו.
“זה נראה לך נקי?” אני שואלת.
הוא מבולבל לרגע, מגמגם.
“אני… לא יודע, המלכה.”
אני תופסת את פניו בכוח מספיק בשביל להשאיר אחרי סימן,
״ברור שלא, זונה חסרת ערך. תנקה אותו. עכשיו.״
הוא לוקח מגבת ידיים ומתחיל לנקות
אני מסתכלת עליו לא מרוצה מהבחירה שלו.
״לא עם המגבת, עם הפה. תתחיל ללקק.״
עיניו מתרחבות לרגע, אבל הוא לא מעז להתנגד. הוא מתכופף אל השולחן ומתחיל ללקק אותו, מנסה לכסות כל פינה. אני צופה בו, עיניי מצטמצמות כשאני מבחינה שוב ברטט הקל בגופו. הוא נהנה מזה. הסוטה הזה באמת נהנה מזה.
חיוך קטן עולה על פניי מלווה בגיחוך..
“כמה עלוב אתה,” אני לוחשת לעצמי. “אפילו לא צריך להכריח אותך.”
אחרי שהוא סיים, אני מתקרבת אליו, דוחפת את ראשו לאחור ומביטה לתוך עיניו.
“עכשיו תביא לי את המגש,” אני פוקדת.
הוא מניח את המגש בזהירות על השולחן.
“במחשבה שנייה,” אני אומרת, “השולחן הזה כבר לא מתאים. על ארבע. עכשיו.”
הוא כורע מיד, הופך בעצמו לשולחן כמו הכלב שהוא. אני מתיישבת על הספה, מניחה את המגש עליו, ומתחילה לאכול בנחת.
פתאום שיחה נכנסת.
אני מזיזה הצידה את המגש הריק, ומניחה את העקבים שלי על גבו, שולחת יד לטלפון שמצלצל. אני מחליקה את האצבע ועונה בנימה קלילה.
“מאמי, מה שלומך?”
אני לוגמת מהיין, עיניי מרוכזות במסך הטלוויזיה.
“החדר מושלם, בדיוק מה שרציתי.”
אני נמתחת מעט, נהנית מהנוחות, מתעלמת לחלוטין מנוכחותו הכנועה מתחתיי.
“כן, נחה לי עם יין וסרט,” אני ממשיכה, כאילו כלום לא קורה.
“ברור. נדבר מחר.”
אני מנתקת את השיחה ומניחה את הטלפון על ידי.
“אל תשכח,” אני לוחשת מבלי להסתכל עליו, “אתה כאן כדי לשרת אותי. ואולי, אם תהיה טוב, אתן לך להמשיך להרגיש את זה.”
אני מחייכת לעצמי.
ומתעוררת, מרוגשת ומלאת אכזבה שזה היה רק חלום.