יש לי וידוי קטן.
אני חושבת שגיליתי על עצמי משהו חדש.
או שאולי לא חדש… אולי הוא תמיד היה שם, ורק עכשיו מצאתי את המילים.
הרבה פעמים שואלים אותי מה אני מחפשת בדינמיקה. מה אני אוהבת. מה מדליק אותי. והתשובה שלי תמיד הייתה די פשוטה.
שליטה.
אבל עכשיו אני לא בטוחה שזו כל התשובה.
אני אוהבת שפוחדים ממני.
אני אוהבת משמעת.
אני אוהבת כשמישהו בוחר להשפיל את עצמו עבורי.
אני אוהבת היררכיה ברורה, גבולות, טקסים.
זה לא השתנה.
אבל פתאום אני מבינה שאולי אלה בכלל לא הדברים שעומדים במרכז.
לא מזמן אחד הנשלטים שלי העלה רעיון.
הוא אמר לי שכמו שיש אנשים שנותנים מעשר לאלוהים, הוא רוצה לתת לי מעשר מהמשכורת שלו.
ברגע הראשון פשוט חייכתי. אהבתי את הרעיון, הוא הרגיש לי נכון, וקבענו איך זה יקרה.
ביקשתי שלפני כל העברה הוא ישלח לי סרטון.
שיקריא מכתב.
שיספר כמה הוא אסיר תודה על הזכות לתת לי.
שיהיה לבוש בצורה שמבחינתו היא משפילה, כחלק מהטקס.
מבחינתי זו הייתה עוד דרך להפוך את הנתינה למשמעותית יותר.
ואז הגיע הסרטון.
ובתוך המכתב הייתה מילה אחת.
“אלוהים.”
והמילה הזאת…
היא פשוט לא יצאה לי מהראש.
לא בגלל שאני חושבת שאני אלוהים.
אלא בגלל מה שהיא ייצגה.
פתאום הבנתי שאולי אני בכלל לא מחפשת רק שליטה.
שליטה היא הכלי.
אבל אולי מה שאני באמת מחפשת הוא משהו עמוק יותר.
הערצה.
לא מחמאות.
לא חנופה.
הערצה.
התחושה שמישהו בוחר להאמין בי, לכבד אותי, לראות בי דמות שיש לה מקום משמעותי בעולם שלו.
ופתאום כל כך הרבה דברים התחילו להתחבר לי.
אולי בגלל זה אף פעם לא באמת התחברתי לשליטה שמסתכמת במין.
מין יכול להיות חלק מדינמיקה, אבל הוא אף פעם לא היה הלב שלה בשבילי.
הלב היה תמיד במשהו אחר.
במכתבים.
בטקסים.
במחוות.
במתנות שיש מאחוריהן מחשבה.
במישהו שזוכר פרט קטן שאמרתי לפני חודש ומפתיע אותי איתו.
במישהו שבוחר להקדיש לי זמן, מאמץ ומחשבה, לא כי ביקשתי, אלא כי הוא רוצה.
ופתאום אני שואלת את עצמי…
אולי אני בכלל לא מחפשת להיות דומיננטית.
אולי אני מחפשת להיות דמות שמאמינים בה.
לא במובן הדתי.
במובן של אמון.
של מסירות.
של בחירה.
אני עדיין אוהבת את הפחד.
אני עדיין אוהבת את המשמעת.
אני עדיין אוהבת את ההשפלה כשהיא חלק מהדינמיקה שבחרנו בה.
אבל פתאום אני מרגישה שאלה כבר לא העיקר.
הם הדרך.
לא היעד.
והקטע המצחיק?
אני בכלל לא בטוחה שאני צודקת.
יכול להיות שבעוד חודש אקרא את הפוסט הזה ואחשוב שפספסתי לגמרי.
ויכול להיות שזו רק עוד תחנה בדרך להבין מי אני כדומיננטית.
אבל אם יש משהו שהבלוג הזה לימד אותי, זה שאני לא חייבת להגיע עם תשובות.
לפעמים מותר פשוט לחשוב בקול רם.
אז אני משאירה את זה כאן.
אולי בעוד שנה אחזור לפוסט הזה ואחייך.
ואולי אגלה שדווקא כאן, במשפט אחד קטן בתוך מכתב אחד, התחיל שינוי בדרך שבה אני מבינה את עצמי.