יש לי יום הולדת בשישי.
וזה אומר שאני צריכה לעשות קניות.
בגדים חדשים, נעליים, אולי משהו יפה לערב.
ופתאום, משום מקום, נזכרתי בנשלט הקניות שהיה לי.
חמוד.
פתטי מאוד.
ולצערי הרב… חסר עמוד שדרה בצורה שכבר הפסיקה להיות מושכת והתחילה להיות עצובה.
ואם כבר וידויים…
הוא גם האדם שגרם לי לחשוש מניצול כלכלי.
כן, נשמע מוזר.
הרי לכאורה הוא זה שנתן.
אבל דווקא בגלל זה.
עוד בתחילת הדרך הסברתי לו שהדבר הכי חשוב מבחינתי הוא גבולות.
אם אתה לא יודע להגיד “לא”, אני לא יכולה לדעת מתי ה”כן” שלך באמת שווה משהו.
כסף שניתן מתוך בחירה הוא מתנה.
כסף שניתן מתוך פחד לאכזב, מתוך חוסר יכולת להציב גבול או מתוך ביטול עצמי… כבר לא מרגש אותי.
להפך.
הוא מדליק אצלי נורה אדומה.
ובסוף, בדיוק כמו שחששתי, זה גם קרה.
סטיתי מהנושא.
כנראה שבשבוע הזה אמצא את עצמי מסתובבת בקניון, מודדת בגדים ליום ההולדת, ויעבור לי בראש הזיכרון של אותו סמרטוט שהלך שני צעדים מאחוריי, עם המבט לרצפה.
לא כדי לבחור.
לא כדי להביע דעה.
רק כדי לשלם.
ורק כדי לסחוב את כל השקיות.
אני מודה.
יש בזה משהו שאני מתגעגעת אליו.
לא אליו.
לרעיון.
לתחושה.
לשקט.
למבט הזה של מישהו שיודע בדיוק למה הוא שם, ושכל מה שמעניין אותו באותו רגע הוא להיות שימושי עבורי.
זה עדיין מעלה לי חיוך.
אבל היום אני יודעת שיש דבר אחד שחשוב לי יותר מכל השקיות שהוא סחב.
עמוד שדרה.
כי נשלט שיודע להציב גבולות כשהוא צריך, ובוחר לכרוע בכל זאת…
הוא הרבה יותר מעניין מנשלט שלא יודע לעמוד אף פעם.