סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

צריכה לקטר

יש לי כ"כ הרבה מה להגיד, וחוסר רצון עז לדבר ולהתחבר.

אני כאן בשביל להוציא, לשתף, להוריד מהלב.
לפני 10 חודשים. יום חמישי, 22 במאי 2025 בשעה 12:23

The blog. This blog of mine. The sole reason I came back to this weird, crazy, and awesome website. 

I love it here. So many people that don't judge, and let you be you with whatever sexual "faults" society deemed you have. 

 

Sometimes I hate everyone. Sometimes I hate being alive. Other times I hate myself. And in even worse times, I hate my mom for giving me life. 

But I'm still here somehow. Trying. 

 

I never fit in. Anywhere. And I truly, truly believe I never will. 

 

The most ironic part to me is - my childhood dream was to live on a lone island, without any humans, just living my life normally, naturally. If I were to get an infection from a cut - I would die. If I had a cold and no natural help? I would die. That to me; is a dream. No more society, no more people. No more anything other than mother earth and the fruits of her labor. If I die - so be it. No one gets hurt. 

 

I don't get hurt. 

 

No more pain, no more nothing. 

 

לפני 10 חודשים. יום רביעי, 21 במאי 2025 בשעה 15:52

אני אוהבת להשתכר. 

בעבר, בשנות נעורותיי, לא העזתי לעבור על חוקיי אימהי. 

עכשיו, אני בת 26. בנתק מוחלט מכולם כבר 8 שנים. וככה טוב לי.

עישנתי סיגריות, שנתיים-שלוש. התמכרתי לקנאביס, שלושה פעמים שונות.

 

עכשיו? עכשיו רק אלכוהול מקל עליי, עוזר לי. עוזר לי לתקשר, לדבר. עוזר לי לכתוב, להביע.

 

אני פגומה. אני שבורה. 

נולדתי שבורה. 

נולדתי לאמא חסרת לב, ולאבא עם גזר דין מוות.

 

גדלתי עם שלוש אחיות. אחת ברחה לצפון, ללמוד מוזיקה. אחת חשבה שאני האהובה עליה, אותה אחת שקראה לי שד או שטן. השלישית? היא הייתה אהובה על אימנו. לא ראתה אותי בעיניים. השתמשה בכוח שלה בביתנו בתור הכרח, שלא אתנהג איך שהיא לא ראתה כנכון.

 

אני? אני הייתי בלתי נראיתי. נפלתי דרך השברים של הבית. פיספסו אותי. גדלתי לבד. בלי אבא, בלי אמא. אמא שלא הרגישה כמו אמא. הייתה רק חושבת על עצמה, ומראה אכפתיות רק לבת הכי רזה.

לא הרגשתי קיימת בעיניה. לא הרגשתי בבית. הרגשתי לבד. לא קיימת. לא חיה. בלי בחירה שלי. לא משנה מה.

 

כל חיי. כל שקיוויתי, הוא שאמא שלי לא התפללה לעוד ילד.

לא. היא אמרה שלאבא שלי הספיק שלוש. שלוש בנות, יפות, בריאות, מתוקות. 

 

רק היא רצתה עוד ילד. היא רצתה זכר. 

היא הפצירה, והפצירה, באב שלי החולה בסרטן. לבסוף, הוא הפסיק להילחם. נתן לה את מה שהיא רצתה. עוד ילד. 

לצערה התינוק שהיא חשבה שייוולד זכר, נולדה נקבה. נולדה נקבה, עם בעיות כימיות בראש. 

 

עוד נקבה לבית מלא נקבות. עוד נקבה, אבל לצערנו נקבה שבורה. נקבה שיודעת שאמה לא חפצה בה. שאמה רצתה זכר. 

 

אין ריפוי לאומללות הזאת. אומללות גנטית, לא בשליטתי. אומללות שאמא שלי חשה. לא אני. 

לפני 10 חודשים. יום רביעי, 21 במאי 2025 בשעה 14:35

יושבת בבית אחרי 12 שעות עבודה, ומנסה לחשוב מה להוציא לכאן בנקודה. 

 

לפעמים זה מגיע אליי משום מקום, ולפעמים אין לי מושג מה לרשום. 

 

החבר הכי טוב שלי הוא החתול המתוק שלי. חתול פחדן, קופץ מכל רעש קטן. חתול מטורף. קופץ על קירות בלי צחוק. 

 

המשחק האהוב עליו הוא לאכול לי את היד. אנשים רואים את השריטות, ושואלים למה הכאבתי לעצמי בכזו אלימות. 

 

זה כ"כ מצחיק. השריטות הן הוכחה בשבילי לאהבה שקיבלתי במתנה מחתול מתוק. 

 

 

 

לפני 10 חודשים. יום שני, 19 במאי 2025 בשעה 14:39

אני חושבת. תמיד חושבת. על כל דבר, לעומק. לפעמים אני מאבדת את האמת, הנכונה והאמיתית, מרוב מחשבה. 

 

קראש על הראש? תמצאו אותו/ה במחשבות שלי 24/7..

 

אני יודעת במה אני חזקה. באנשים אני חלשה. בקשרים, חלשה עוד יותר. 

 

נמאס לי להרכין ראש בשביל שאחר יגדל. נמאס לי להסתיר את עצמי כדי שלאחר יהיה טוב. 

 

אני לא נולדתי בשביל שאחרים יהנו ממני. 

 

אני חיה. אני כאן. רק אני, ואך ורק אני, כאן איתי מהרגע שנשמתי את הנשימה הראשונה, ועד הרגע שאנשום את נשימתי האחרונה.

 

אין יציב. אין לנצח. רק אני כאן, עד שלא אהיה כאן. 

לפני 10 חודשים. יום ראשון, 18 במאי 2025 בשעה 13:55

נכנסתי לכלוב כדי למצוא מקום מסתור, אנונימי, לכתוב מדי פעם. לשתף. 

במקום מצאתי את עצמי בסערה של רגשות. יותר מדי הודעות, יותר מדי אנשים. חלק באים בלי טיפת כבוד, לא כשאומרים "לא" ולא כשמנסים לכבד.

 

מצאתי אנשים טובים. מצאתי אנשים בלי רגש אנושי או אכפתיות. 

 

התרגשתי, כעסתי, התעצבנתי, שמחתי וגם בכיתי. 

 

ראיתי אור בקצה המנהרה, והמנהרה נסגרה מול עיניי בבום. 

 

זכרתי מי אני, מה אני. 

מה אני מסוגלת, ומה אני לא מסוגלת. 

 

רק שהפעם אמשיך לזכור מי אני.