מנסה לכתוב;
אני תמיד מנסה לכתוב. זה צורך בי, צורך ששם תמיד.
אני תמיד יכולה לכתוב. שיכורה, לא שיכורה. מסטולה, לא מסטולה.
אבל, והאבל גדול, יותר קשה לכתוב כשאחרים קוראים אותי.
ובו זמנית? הידיעה מזיזה אותי לכתוב.
כן, אני כאן בכלוב.
לא, אני לא רוצה קשר.
אני לא מזוכיסטית, לא סדיסטית.
לא נשלטת, לא שולטת.
אני אדם לפני הכל.
אישה עם רגשות, רצונות, העדפות וחיים. חיים משלי, ששייכים אך ורק לי.
יש לי טראומות כמו לכל אדם אחר, במיוחד כאן. חלק מהטראומות משפיעות על חיי המין שלי, וחלק משפיעים על חיי היום יום שלי. על הבחירות שלי.
הבחירות שאך ורק שלי. לא של אף אדם אחר.
לא משנה מה.
אני בוחרת מה לשתות, מה לאכול, מה לעשות, או לא לעשות, בזמן הפנוי ששייך אך ורק לי.
שאלה אלייך;
מה היית לוקח לאי בודד?
כלי נשק כדי לצוד?
שק שינה כדי להישאר בחיים? גם בחורף?
מצת להתחיל אש כל יום, לחודשים?
מה היית לוקח?
אני הייתי לוקחת אך ורק דפים ועטים.
לא צריכה יותר מהכתיבה שלי.
את השאר, אברר.
לבד.