צריכה לקטר

מנסה להבין. 

את כולם. 

כל אחד. וכל אחת. 

פסיכופט. 

סוציאופט.

אוטיסט. 

דו קוטבי. 

דיכאון קליני. 

הכל. 

אני אוהבת להבין את כולם. לא משנה מי הבן אדם. מסתכלת עליכם קודם כל, כבני אדם. או כבנות אדם. 

לא באמת אכפת לי מה איבר המין שלכם. 

אני מנסה להבין. 

ושוב, כיף לי להבין. 

טוב לי להבין. 

אם אני יכולה לעזור לכם? אעזור. 

אחרת, סלחו לי. 

ולאנשים שכל כך סגורים, כל כך.... תקועים בעצמם. - הלוואי יכלתי להכניס לכם הגיון, לעזור לכם לראות שכל אדם הוא אדם, ולא צעצוע. 

אני כאן. 

אישה. 

לא צעצוע. 

בת אדם. 

שווה אליכם בכל דבר ועניין. 

ואם אתה חושב, שהזין שלך חשוב יותר, כדאי שתחשוב שוב. 

הגוף שלך יכול לייצר אדם? תינוק? חיים שלמים? 

בדיוק. התשובה היא לא. 

תכבד את האישה מולך. 

אין אחד מעל השני. 

והגבר בהחלט לא מעל האישה. 

תתחיל לחשוב, קריטית. על הכל. 

הכל.

הזין לא מעל הרחם, והרחם לא מעל הזין. 

שני המינים זקוקים אחד לשנייה.

האנושות לא תהיה קיימת יותר,

ללא אחד מאיתנו. אחד מהמינים. 

גברים, ונשים, כולנו חשובים. 

תצאו מהתחת של עצמכם. 

הייתי רוחנית. 

 On and off. 

 נולדתי למשפחה משיחית. 

במקרה שלי, רק נשים גידלו אותי. 

לא לסביות. 

אמא ואחיות. 

בלי אבא. 

משיחיים?... בקטע שלי? יהודים שמאמינים בישוע ובברית החדשה. 

מכבדים את היהדות עם חוקי התנ"ך, ובוא זמנית מאמינים שישוע הוא המשיח. 

אני כבר לא מאמינה. 

מעז נהייתי אגנוסטית. 

לא מאמינה בכלום. 

בשום אל, בשום דת. 

אבל, מודעת לעובדה שאין דרך לדעת מה האמת, ומה שקר. 

אולי אלוהים קיים? אולי זאוס קיים? אולי אין בכלל שום דבר רוחני?. 

הראש פתוח, כל עוד יש משהו להוכיח.....לי.

משהו אמיתי. 

היו לי כמה שנים שהייתי אתאיסטית. לא האמנתי בכלום. להיפך, הייתי בטוחה לחלוטין, שאין שום דבר רוחני שקיים, לא באמת. 

שכולנו סה"כ בשר ועצמות. בלי רוח. 

עכשיו אני מבינה שונה. 

שאין לי מאיפה לדעת מה נכון ומה לא. 

הייתה לי תקופה רוחנית אחרת. 

התגלגלתי מדבר לדבר. 

למדתי טארוט אינטואטיבי, ולא אינטואטיבי. 

למדתי כישופים וכשפות, בייחוד וויקאניזם. הילול וכבוד לאמא אדמה, לטבע, לחיות. 

אני עדיין מתחברת לוייקאניזם. השאר? כבר לא. 

אומנם אין לי אמון בשום דבר רוחני. 

תמיד יידבק לי האהבה העזה לאמא אדמה. 

לטבע שלנו. 

לעצים, לצמחייה. 

לארץ. 

זו לא הכתיבה הכי טובה שלי. 

אבל זו האמת בעיניי, בצורה מתומצת. 

אני, אגנוסטית. 

ואישאר כך עד שיוכיחו אחרת. 

כתבתי את זה כבר כמה פעמים. 

אבל..... 

אני אוהבת להשתכר. 

מאוד. 

ולאחרונה? לאחרונה נהייתי אלכוהוליסטית. 

למזלי,

הרב,

אני מודעת לעובדה שזו בעיה.

אני מודעת לעובדה שאני שותה יותר מדי.

בתדירות גבוהה מדי. 

ובו זמנית, יודעת שהבעיה רק בשלבים הראשונים שלה, בחיתולים שלה.

שעדיין יש דרך החוצה.

עדיין יש דרך, דרך לעצור את עצמי.

לשנות התנהגות.

להגן על עצמי.

מעצמי. 

והאירוניה? 

אני מתעבת אלכוהול עם כל הנשמה. 

הטעם? גועל נפש. 

ההרגשה הורגת. זוועתית. 

במיוחד ביום שאחרי. 

אבל עדיין, אני שותה. 

כדי לשכוח. 

לשכוח את עצמי. 

לשכוח את העולם. 

לשכוח את המחשבות שרצות לי בראש כל הזמן. 

אני מכורה לסטלה,

שהאלכוהול יכול להביא, 

אומנם לא תמיד. לא מספיק. 

התמכרתי לסטלה בתחילת המלחמה. 

עם וויד. 

וזה הרגיש פשוט, מדהים. 

הדרך שבה תוך כמה דקות, שוכחים מהכל, מרגישים הכל. 

איך שהזמן לא זז. 

איך שהמוזיקה כל כך איטית, כל כך מהנה. 

איך שהאוכל, נהיה טעים לא משנה מה. 

מה אני שמה בקערה. 

אני לא יודעת להתמודד.

לא. 

אף פעם לא ידעתי איך. 

פשוט המשכתי הלאה. 

זרמתי הלאה. 

אבל עכשיו? 

עכשיו בא לי רק וויד. 

לא סקס. 

לא גבר. 

לא אישה. 

לא חברות. 

אך ורק- וויד. 

לשכוח שאני עדיין כאן. 

לשכוח מכל הקיום של הכל וכולם. 

אני לא רואה הגיון במלחמה ובאלימות. 

אלימות רק גוררת לופ אינסופי של אכזריות. 

אתה הורג את אחי? בתגובה אהרוג את אחיך או אחותך. אולי את אמך. או אביך? 

ואולי יותר. 

כדי להשתיק אותך. 

שתפחד. 

שלא תילחם בחזרה. 

זה מה שקורה כרגע, בעיניי. 

כל צד מנסה לנצח. 

ביד רמה. 

באלימות.

בדם. 

דם שנשפך בלי שום סיבה. 

נכון, המצב מורכב. 

נכון, אין דרך קלה לשלום. 

וכנראה שאין בכלל. 

אבל... האלימות הזאת. כולנו במדינה משלמים עליה. 

אח שנופל בקרב.

אבא שנפטר בדרך לעזרה.

ילד שנפגע מטיל ומת בבית חולים. 

זה ימשיך. 

זה לא ייפסק. 

אין דרך להפסיק את זה. 

לא באמת. 

אולי להקשיב לדמות בדיוני כמו ת'אנוס, להרוג 50% מהאוכלוסייה בלי חשבון?

למרות שגם אז, המצב לא ישתנה. 

הגזענות. האכזריות. 

תמיד יישארו אצלנו. 

אין פתרון כל עוד אנחנו בתחת של עצמנו. 

גבולות זה דבר מעניין. 

אפילו לא מדברת על גבולות בדס"מ. 

גבולות רגילות, בקשרים רנדומליים. 

כמה התגובה לגבול שהצבתי, מעניינת בשבילי. 

הקורבנות שיוצאת מהצד השני, כשאני מגנה על עצמי. 

הכעס והזעם שיוצא, כשבן אדם מתעצבן, על זה שאכפת לי מהגבולות שלי. 

שאני לא עוד בובה על חוט בעולם שתקוע בהצגה מתמשכת. 

לפעמים אני שוכחת, והולכת נגד עצמי. 

מוחקת חלקים ממי שאני, רק בשביל לקבל את האחר. 

מסכימה לדברים שהולכים נגד הנשמה שלי. 

הכאב שזה מביא, כאב שרק אני גרמתי לעצמי. 

כאב שרק אני יכולה לשחרר ולנתק. 

קל לשכוח שתמיד יש, שני צדדים למטבע. 

מעשנת כאן במרינה, סיגריות קטרינה. 

סתם אמרתי... סתם סיגריות רנדומליות. 

מעשנת סיגרייה עשירית, אחרי תקופה חופשית. שיכלתי, ועדיין יכולה, לנשום לעומק, לנשמה. 

לא עישנתי חודש-חודשיים.

עדיין, אחרי כמה בירות, החלטתי לשחרר. ולעשן. רק כמה סיגריות.

מחר כבר אתמודד עם ההשלכות. רק הלילה אתמודד עם הרצון.

הרצון שכבר לא שם, לא באמת. סתם מופיע כשבא לי לעשן. 

סתם מופיע, כשאין וולבוטרין.

:) 

שונאת סיגריות. 

בחוף פעם שנייה

שני יומי מחלה

סתם מחלה,! לא באמת חולה. 

צריכה חופש, מהעבודה הבלתי סדירה. 

צריכה חופש, מהדיבורי זימה ללא הפסקה. 

נסעתי לים, התרגלתי לחברה.

מצאתי מקום מסתור, בין אבנים, רחוק מאנשים. 

כל מי שקרוב, שוחה רחוק, גולש על הגלים. 

ואני? אני מנסה. מנסה להתנתק.

לשכוח מהחיים. 

לשכוח מהחוסר אונים. 

להינות ממהרגשה של השליטה. השליטה בחיים. 

השליטה...... השליטה השגויה.

מנסה להרגיש. להרגיש חופשיה. חופשיה מהשקרים. 

השקרים של אנשים אחרים. 

כמה אני אוהבת.... את הים, את החוף, את הטבע. 

את רעשי הרקע.

איך הילדים צוחקים, צועקים בהנאה, והההורים  המתוסכלים. המוודאים שהילדים לא בסכנה. 

איך כל אדם, מכוון לצד אחד, לצד שמול השמש. 

איך כל אחד מאיתנו, צופה בשקיעה, ביחד, כאחד. 

ילדים, מבוגרים, נערים, כאחד. 

הים שלנו... 

האוקיינוס. 

הטוהר שקיים בו. 

העוול שקיים בו. 

הרוע שקיים בו. 

העצב שקיים בו. 

כמו יין ויאנג. 

רק שהיין מנצח.

הלילה מנצחת. 

היאנג נעלם. 

נעלם כלא היה. 

אני לא מבינה מה חוסם אותי מלכתוב. 

אולי מה שחוסם אותי, הוא ההבנה שאין לי באמת מקום כאן בכלוב. 

לפעמים אני זוכה בשיחות לעניין, ולרוב?

לרוב? אין כלום. לא יפה. לא מכבד. מה לא? לא לעניין. לא כאן. 

שיחות שגולשות למה מושך אותם בי, שיחות על פטישים שלא שלי. 

ואפילו? אפילו הצעה קלה לסירוב, תשלום תמורת דומיננטיות בכלוב. 

ואני כאן רק בשביל לכתוב. 

לשחרר מהעול. 

העול, העול של הרגשות ששייכות אך ורק לי . לא לאף אחר.

שלי. רק שלי. 

עכשיו? עכשיו אני על החוף. 

מנסה לשכוח שלידי יש קוף. 

קוף נסתר ונעלם בצורת בן אדם. 

סתם. 

סתם אומרת. 

לידי יש בני אדם. 

יותר מדי בני אדם. 

רוסים, תימנים, מוסלמים, ערבים, מי לא כאן? 

בלי שפיטה, כמובן. 

מעשנים, שתיינים, דיכאוניים, והמון אנשים חברתיים. משפחתיים. 

יותר מדי אנשים. 

זזתי, הלכתי לקו המים. 

זזתי לכאן, אחרי רעשים רנדומליים. 

שיחה של בת 17 עם חברה, תסכול על ההורים ששם בשבילה. 

איך היא חושבת שבגיל 18 יפסיקו לשלוט בה.... 

כמה היא טועה. 

מוזיקה, מוזיקה רוסית לא נחמדה, רנדומלית ברמקול נייד של אחד לא נחמד. 

מוזיקה חזקה מדי. 

מוזיקה בלי טאקט, מוזיקה שמסתירה את הרעש הכת. 

"הרעש הכת"? 

לא מתאים לי. 

אבל מתחרז לי. 

הנגינה של הגלים, הלוך ושוב, הלוך ושוב. 

הרגיעה של הים. 

הים העצום, שכאן ליידנו. 

כל יום. כל שעה. כל דקה. 

כיף לכתוב. 

תמיד כיף לכתוב. 

לפעמים אני מדהימה את עצמי, בכתיבה שיוצאת כשאני שיכורה 💜

מה זה שקר?.... 

מה זה אמת?.... 

למה הרוב כל כך בטוחים שמה שנכון, נכון? 

שמה שלא נכון?, לא נכון? 

איך אתה יודע? 

יודע ש"רע" לפגוע באחר? 

תשפוט אותי אם אפגע בבן אדם אלים, שבא לרצוח אותי? 

אם כן, למה כן? 

אם לא, למה לא? 

הערכים שלנו, התובנות שלנו, תמיד, תמיד,  ברות שינוי. 

ההבנה צריכה להשתנות. 

ההבנה צריכה להיות שלך בלבד, לא מה שאחר אומר לך שנכון או לא נכון. 

אני? אני שברתי את החוקים כמה פעמים בחיי הקצרים. 

חוקים של אמא שלי, שסקס לא לפני החתונה.

שאסור לי לעבור על חוקי הדת.

שאסור לנו לחשוב את המחשבות שלנו.

שאסור לרצות מה שהגוף רוצה.

שאנחנו רכוש, רכוש של ישות אלוהית  - שלא שם. ואם היא כן שם? מפקירה אותנו לטרור. טרור אנושי. 

עשיתי את זה. עברתי חוקים בכיף. 

חוקים שבעיניי נראים כמו שטויות. 

שברתי אותם אך ורק בעזרת עצמי. בעזרת השיגעון שלי. לא אכפת לי להיות משוגעת - הצלחתי להציל את עצמי פעמים רבות. ואף אחד אחר לא ייקח את המקום, המקום שיש לי אך ורק לעצמי. 

אולי אני סתומה.

אולי אני אוטיסטית. (בתפקוד גבוה) 

אבל. וזה אבל גדול. 

אני רואה. 

אני רואה כמה אנחנו משקרים לעצמנו. 

כל יום. כל שעה. כל דקה. 

מה נכון לנו? 

מה?