המון זמן לא כתבתי. עוד לא היה סדר מספיק לספר עליו. בעצם עוד אין. הלימודים ממשיכים ללא סוף נצפה באופק, מצב המשפחה עוד מורכבת, עניין הגברים עם עליות וירידות, הגוף עוד לא במקום הנדרש. אז מה יש לכתוב עליו?
הדברים הטכנים עוד בתהליכים, אבל עם תכנון לטווח הארוך, ואני די בקצב שתכננתי. השיפור זה בקרבה אל עצמי.
אני יותר מבינה מי אני בתור אישה, יותר מגשימה את הצד הזה בצורה בוגרת. יותר בטוחה בעצמי בתוך הבדסם. המקום הבדסמי יותר נח ויותר נועז במקביל. ראיתי עוד מקומות בעולם אשר עושים בדסם, כולל נשים בגילי, וזה נתן לי בטחון גם.
אני מבינה שהחיים זה work in progress והעיקר שאני מגיעה למקומות טובים בדרך. כמו דורוטי- אני כבר בשביל הזהב, עוברת את הסכנות בדרך- הקופים המתעופפים, שדות האופיום, אבל כבר רואה את ארמון באופק, וגם נהנית מהמסע עצמה ומהאנשים שאני מכירה בדרך
לפני 14 שנים. 2 בינואר 2010 בשעה 19:43