עשיתי הסבה די טובה מעולם החרדי לעולם החילוני. עוד מתלבשת כחרדית ביום -יום בגלל העבודה. אבל אני די רגילה לחיים האלו. פאה- On , פאה- off . חלק של השגרה. התרחקתי מהגרוש - הוצאתי אותו מהאי-מייל שפרץ בו, כבר לא מעכל לי חשבון בבנק. צו עיכוב יציאה מהארץ רק עושה לילדים שלו, כבר לא לי. חובות מצטברות של הוצאה לפועל הופסקו. בקיצור, הגנתי על עצמי וההטרדות הפסיקו כמעט לגמרי.
אבל
הוא לא נח לרגע. המשיך להסית את הילדים בכל מה שרק יכול. אני לא הגבתי. לא נכנסתי להאשמות. הדרך הטובה והגונה לא? לא בדיוק... כי כשלא נכנסתי למריבה ולבוץ, אט אט שכנע את הילדים לצד שלו. יתר על כך, הייתי נאיבית למדי. שמרתי מבחוץ את הדת. לא נפנפתי בפנים של אחרים. הבנתי שזו מערכת לא סולחת.
לא עזר. לא נח להם אישה לא נשואה. לא נח להם אישה מסכילה ברמה שהייתי בו. לא נח להם אישה חזקה שלא הסכימה להשאר במצב של אלימות. הקהילה מסר ברור לילדים שלא טוב שיראה איתי בציבור. אמרו להם לשחק בביתיהם במקום לחזור לביתי. הזמינו אותם לשמחות בבנין בלי להזמין אותי. והילדים רצו את הקרמבו החינם...
אני המשכתי להשקיע בילדים. לדאוג להם. להקשיב להם. להכין להם. לאהוב אותם. שקמתי את חיי. מצאתי חברים חדשים טובים. למדתי להיות אישה סקסית וסאבית כנועה. הסתדרתי עם כל מה שזרקו דרכי. והתחלתי לראות את האור.
מסתבר שזה לא מספיק. אחד אחד הילדים עזבו והלכו אל האב. חלק בכעס, חלק בהעלמות כזו. עד השבוע, שהאחרון, בן 11 בא אלי ואמר שלא רוצה להיות איתי יותר. נסיתי לברר נסיבות, בעיות. הוא לא ממש יכול היה להסביר. רק שהיה לו ברור שהוא חייב. ילד זהב. ילד שזקוק לי ברמות. איך הוא מגיע לזה? אני מנסה להזכיר לעצמי את הלחץ הבלתי נסבל שהופעל אליו בכל מקום שנמצא- התלמוד תורה , החברים של האב, בעצם כולם.
איך ילד יכול להכריז לעולם שהוא אוהב את אמא שלו ומה שיגידו הוא לא עוזב אותה? הם אפילו לא מבינים מה לוקחים מננו. מה יהיה חסר לו. העיקר להפריד אותנו . היה מתקרבל בזרועותי ורועד, והייתי מחזיקה אותו ולוחשת לו, ומביאה אותו למקום של חייוכים וצחוקות.
אחד אחד. שישה ילדים. ואין אחד שנשאר . אמא אוהבת. אמא משקיעה. אמא דואגת. בשם האלוקים. בשם להציל אותם ממני. לא נותר אחד. לקחים: לא מנצחים תרבות. לא משנים פחדים של אנשים, אפילו לאט לאט. המונים נגד אחת. לא היה לי סיכוי. נלחמתי כל רגע עם כל כוחי שישאירו לי את ילדיי. לא היה לי סיכוי לפני שהתחלתי להילחם. בכ"ז נסיתי. שנים לא ויתרתי. ולא היה לי סיכוי. הם הלכו. מי ידאג להם כמו שאני דואגת להם? מי יטפל בהם כמו שאני מטפלת בהם? מי ילטף אותם ? מי יצפה להתנהגות ראותה ויחנך אותם?מי יקבל אותם כפי שהם? מי יהיה להם אמא....
על אלו אני בוכיה
