זה להיות שולט או נשלט. שומעים שמי שמעדיף מאותו מין, או מרגיש שהגוף במין הלא נכון, או אוהבי כאב- ידעו עוד מילדות- שלא הייתה בחירה, אלא ככה הם. ובד"כ יש זכרון ברור של מתי היה להם ברור שכך המצב. לי לא הייתה התגלות כזאת עד לגיל 45. אני רק ידעתי שאני לא כמו החברות שלי ושמשהו דפוק בתוכי כי התגובות לא היו כמו שלהן. כן נמשכתי לבנים, אבל המין היה גרוע ומפחיד ומרתיע. יצאתי בבכי ותסכול כל פעם ולאחר כמה נסיונות מהסוג הזה, פשוט ויתרתי.
האמנתי שסקס בטח יותר טוב מזה ,אחרת לא הייתה התמקדות כה חזקה בפרסומות ובתרבות הכללית. רק שלא ידעתי איך להגיע לדבר הזה. לא חוויתי גמירה מזין, חושבת שגם לא גמרתי בכלל בנוכחות גברים , רק בידי במיטה עם מחשבות של חטיפה ואונס קבוצתי כאשר אני קשורה ופתוחה. ודווקא את זה, ראיתי כטבעי. חשבתי שלכל אישה יש מחשבות כאילו.
בערך שנה לפני סוף הנישואים הבנתי שאני נשלטת והתחלתי לקרוא. התחלתי לעלות לאתרים ושוחחתי. נפתחתי לדברים שבחיים לא היכרתי. וזה הרגיש לי נכון. נכון מאד. יש לי ראדר לשולטים. לא משנה אם מכנה את עצמו כזה או לא. אם יש אדון בשטח, גופי מגיב. השערות עומדות, הכוס נרטב, יש צורך לרדת על ברכיים לפניו. ואם לא, אני לא סובלת את המגע, לא מרגישה כלום, מתחילה להתעצבן ולהתאכזב. למה הם לא מה שצריכה....
שלבים של התפתחות מינית.. הסתגלות להיות בקרבה של גבר ערום, מוכנות לאונן לפניו, יכולת לגמור כשגבר נוכח, הבנה שעומד לגבר בגללי וגופי, לא לפחד מהמשיכה שלהם. בחיים לא אשכח פעם הראשונה שגמרתי כאשר גבר משפריץ בתוכי. בגיל 47. חיוך של לוחמת. סוף סוף עשיתי זאת! גמירות ברצף. גמירות לפי פקודה, תוך זמן מתוקצב לי (יש לך דקה לגמור או לא עד למחר), גמירות תוך כאב, גמירות מהפטמות, מהתחת. You get the idea . מוחקת את הקול שנשאר לי בראש - 'את קפואה, את לא טובה בזה, את לא מרצה אותי'. לא- לא התאמנו. לא באשמתי ולא בשלך. לא הייתה התאמה. מקווה שהאימפוטנטיות שלך עברה עם בת זוג החדשה.
מה שבא אחר כך, ולוקח יותר זמן- זה לקבל את עומק הסאבמישן. מספיק שיבוא, יחזיק לי את השער, יוריד אותי, יקח בלי לשאול- ואני עושה. אין הרבה שמסוגלים להביא אותי לזה. אין הרבה דומים 'אמיתיים' ממילא. והשאר יקבלו בעיטה בין הרגליים ~. השולט שלי מלמד אותי איך להילחם נגד הלקיחה הזאת מאנשים זרים. אבל אמר , הראה לי, איך שככה אני. איך שככה המצב. מי שיודע ורוצה- יכניע. שאלתי אותו אם אני אמורה לקבל שאני כזאת? אפילו כאשר ידעתי שהוא צודק. ואמר לי שנראה לו שבגילי, נראה לו שהגיע זמן לקבל את עצמי כפי שאני. לקבל את האופי שלי ואת הטבע שלי.התמודדות יש תמיד. אבל קבלה לפני התמודדות.
לא בחרתי בעולם השליטה. פשוט אם לא מושכים לי את השער, מצליפים, משפילים, צובטים לי את הפטמות עד שצורחת אמיתית, לא אגמור, לא אגיב, לא אהנה מסקס. הדם לא יזרום בשירה מהנאה . לא ארגיש שאני חיה. אני לא בוחרת להגיב לשולט. זה קורה, ארצה או לא. הילדים והמשפחה שופטים אותי (חברה, אם לא רוצים לדעת, לא מומלץ לפרוץ לקובצים נעולים, לעקוב, לפתוח מגירות נעולות. תתמודדו אתם עכשיו).
בינתיים אני אחכה לפקודה הבאה שלו. אכעס עליו שדורש דבר קשה ולא מוותר לי. אבכה. אמרוד. אברח. אבל בסוף, אבצע ואהיה מגורה מהנוקשות שלו. אחכה למגע הבא שלו. לראות את הגוף שלו, להריח, ללקק, ולשרת אותו עם כל כולי.
כי אני נשלטת. והוא רוצה....
לפני 14 שנים. 15 במאי 2010 בשעה 8:04
