נפגשנו בוילה. "תורידי את הבגדים ותזרקי אותם לדשא" אמרתי לה. התפשטה בלי להתווכח. הגזרה שלה מושלמת: ציצים גדולים, תחת תפוחי, עור חלק ובהיר. אבל להסתכל עליה ככה לא מפעיל אותי בכלל. לא מעורר אותי, לא נפשית, ובטח שלא פיזית.
הפער בינינו הוא המעורר. מושפלת מהרגע הראשון, ואני לבוש. אין חיוכים בינינו, אין מחמאות, אין סמול טוק.
נכנסנו פנימה. את האור לא הדלקתי. בהול הכניסה אמרתי לה - "נשחק מחבואים היום. מגרש המשחק הוא כל הבית. אל תתני לי למצוא אותך. יש לך עשר דקות. קדימה." ויצאתי החוצה.
כשישבתי למרגלות הכניסה - נעלמתי. אני הכותב את המלים האלה נכנס לכלוב עמוק בנפש שלי, ומאותו הכלוב יצאה החיה. השטן שאני מחזיק בתוכי. ומי שנכנס בחזרה לוילה היה הוא, ולא אני.
חיפשתי וחיפשתי. היא איננה. היא יודעת היטב: תוצאה רצויה של הערב הזה, עבור שנינו, תהיה עמידה שלה בכלל הפשוט שהצבתי - "אל תתני לי למצוא אותך." רק זה יחזיר את השטן למקומו ויוציא אותי מהכלוב, ואז אוכל להיות איתה אני במקומו. חבל שזה לא מה שקרה.
את האור לא הדלקתי באף חדר. רציתי שתנצח. שיהיה לה סיכוי. אחרי שעברתי בכל החדרים פעמיים, הבנתי שהיא מחליפה את המיקום שלה כדי להסתתר ממני. "זונה ערמומית" לחשתי לעצמי. לאט, עברתי בחדרים, מבלה כחמש דקות בכל חדר, נוכח. היו שבעה חדרים בוילה ולכן החיפוש ארך עד כה כשבעים דקות. אלה רגעים מורטי עצבים בשבילה. בכל חדר שאני נוכח בו, אני חווה אותם. אני מריח אותה. לפני רגע היא היתה פה. עכשיו היא כבר ברחה לחדר אחר, אבל ריח הפחד שלה נשאר בחדר.
אז עקבתי אחרי הפחד. עליו אין לה שליטה.
את הטעות שלה עשתה בסלון. עמדתי מחוצה לו והשקפתי. הרגל שלה בצבצה. אז הלכתי לחדר אחר ופתחתי שם את הדלת כדי שתחשוב שאני רחוק. הורדתי את הנעליים שלי ולאט מאוד חזרתי, בשקט בשקט, מתקרב לרגל שלה.
תפסתי את הרגל שלה בחוזקה וגררתי אותה למרכז החדר כאילו היתה סמרטוט. מיד התחילה לבכות, להתנגד ולצרוח, עד שלרגע תהיתי אם השכנים ישמעו אותנו ועלולים להזמין משטרה.
עמדתי שם על הרצפה הקרה והיא שכובה, בוכה, מתחננת. "לא, לא בבקשה, תן לי עוד הזדמנות, בבקשה!" המצוקה שלה היתה ניכרת.
"ביקשתי שלא תתני לי למצוא אותך. למה נתת?" שאלתי. "אני לא יודעת, אני מצטערת, בבקשה תן לי הזדמנות אחרונה, רק אחת, בבקשה אני מתחננת, אני רציתי להיות איתך היום". צחקתי בכעס, איך היא מעיזה לרמוז שהרצון שלה הוא פקטור אל מול שטן?
"שבי." אמרתי, והיא התיישבה, מושכת באפה, רועדת מקור ומפחד.
הסטירה שהחטפתי לה היתה בין החזקות שהחטפתי אי פעם. עד כדי כך עזה, שהיא עפה לרצפה בדממה, אחזה בפניה ולשבריר שניה לא זזה, כנראה מההלם. ומיד התעשתה: ניסתה לקום ולרוץ לכיוון הדלת, לברוח. נתתי לה. היא הגיעה לדלת הכניסה הראשית די מהר וניסתה לפתוח אותה, אבל היא היתה נעולה. עמדתי מאחוריה ומשכתי בשערה בעוצמה כלפי מטה להוריד אותה שוב לישיבה.
"ממני את בורחת?" שאלתי מבלי לצפות לתשובה. היא התייפחה, נותנת לדמעות לזלוג על פניה.
הכעס שהרגשתי היה אדיר. אבל זה לא סוג כעס שאתם מכירים. זה כעס קמאי, בסיסי מאוד, כזה שמזריק אדרנלין לשרירים וגורם לעיניים לבהוק. כעס של חיה, של שטן, של מפלצת, ולא של אדם. אתם אינכם יכולים להרגיש כעס כזה וטוב שכך - אין סיבה שאנוש ירגיש אותו.
היא. שערי הגיהנום נפתחו עליה ומתוך השערים הללו יצא גשם שחור של כאב ושל דם שהמטרתי עליה עד שכבר לא יכלה להתנגד לי. ועם כל מכה, כל סטירה וכל הצלפה הרגשתי איך לקחתי ממנה עוד פיסה של אנושיות ועוד פיסה של אנושיות, עד שלא נותר ממנה כלום. גוש רך של בשר, ריק מתוכן, אין אדם פה. אין אותה. שכובה על הרצפה, אדומה, שחורה וסגולה, נשימותיה שטוחות ועיניה כבר יבשות מדמעות כי לא נותר בכוחה לייצר עוד, בוהות בחלל, לא מעיזות ליצור קשר עין איתי כי היא יודעת שאם תתבונן בעיניים שלי אפילו לשבריר שניה, היא תיתפס בהן ותיפול אל התהום העמוקה שבנפש שלי ממנה שום דבר כבר לא יציל אותה. היא לא מוכנה, ולא מסוגלת, להסתכל לרוע טהור בעיניים. שם עובר הגבול שלה. וטוב שכך, אולי זו פיסת האנושיות האחרונה שעוד נותרה בה. הצורך שלה להציל את עצמה ממני.
הושבתי אותה כנגד הקיר עם מגבת בינה ובינו, התרתי את רוכסן המכנסיים. פתחתי את פיה והשתנתי לתוכו. דקות ארוכות השתנתי, עוצר מדי פעם לאפשר לה לבלוע. את הכל היא בלעה, ובפעולתה זו, נסגרו שערי הגיהנום - עד הפעם הבאה.