אזהרת טריגר: החפצה, דה-הומניזציה, אונס.
הפרמיס למפגש הזה שלנו היה כעס. כעסתי עליה, והיא ידעה זאת. אבל חשוב מכך, היא ידעה מהן ההשלכות של הכעס שלי עליה. היא רק לאחרונה החלימה מהפצעים שהטלתי בה בפעם הקודמת לפני מספר שבועות. היא חשבה שהיא הכינה את עצמה הפעם. עטתה על עצמה עור של פיל ונשמה עמוק.
הטיפשות התמימה של האישה הזו מפתיעה אותי כל פעם מחדש.
פתחתי בפניה את הדלת וחייכתי קלות להפתעתה. זה ארוע נדיר למדי שאני מחייך אליה ומביע חיבה כזו. דרך החיוך שלי הרגשתי איך עור הפיל שלה, כבר עכשיו עוד בטרם התחלנו, מתרכך מעט. למרות הזמן ששהתה במחיצתי עד כה, זמן לא מבוטל, היא עדיין לא מבינה איך עובד ראש של צייד. היא לא מבינה שהכל הוא ציד. הכל טקטיקה. הכל מארב לטרף שהיא.
אז היא התרככה וחייכה אלי בחזרה, הטיפשה.
"נשחק היום במצא את המטמון. שימי לב," אמרתי לה, בשעה שאני פושט מעליה את הבגדים כבדרך אגב ומותיר אותה ערומה. "רואה את הכדור הזה?" אני מצביע על כדור שהכנתי מנייר אלומיניום ושמתי על השולחן מבעוד מועד. "זה המטמון שלך." הסברתי. "אני מבינה" היא אמרה. "יש ברשותך שעה וחצי למצוא אותו ועכשיו שבי פה" הצבעתי לרצפה שלרגליי. התיישבה. הוצאתי מהכיס כיסוי עיניים והלבשתי אותו עליה. את הכיסוי אסור לה להוריד, אבל את זה לא צריך לומר לה מפורשות - היא לא עד כדי כך טיפשה.
הרמתי אותה בעדינות לעמידה וסובבתי אותה מספר פעמים סביב עצמה עד שאיבדה אוריינטציה. הובלתי אותה לאחד החדרים והושבתי אותה על מיטה. "חכי פה", ציוויתי, יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת. זו היתה פעולה שעשיתי למראית העין בלבד, כי לא טרחתי להחביא את הכדור והשארתי אותו על השולחן.
פתחתי את הדלת. "תתחילי", ביקשתי, "בהצלחה."
התיישבתי בסלון והתבוננתי בה יוצאת מהחדר בהיסוס, ידיה מגששות לפניה, עיוורת, מנסה למצוא את מקומה במרחב עוד קודם לתחילת החיפוש. כמה מגוחכת היא נראית.
היא פעלה בשיטתיות. נצמדה לקירות כמו עכברה קטנה, מחפשת את מקומה בין הרהיטים השונים, מעבירה את ידיה עליהם בחיפושיה אחר כדור האלומיניום, מתאמצת מאמץ כנה, כאילו לא ברור לה למטומטמת הזו שה"משחק" הזה שהכנסתי אותה אליו עתיד להיגמר בכישלון קולוסאלי שלה, כי זו אחת הפעמים האלה שבהן פשוט אין לה דרך לנצח.
במשך חצי שעה היא הסתובבה ככה כנגד הקירות. אני ישבתי רגל על רגל והתבוננתי בה, אבל המנח הרגוע בו שריתי לא תאם לרחשים הפנימיים שהתחוללו בי. כל טעות קטנה שלה, כל מעידה, כל הבעת פנים מאוכזבת מיד שנדחפה למגירה או חלל ריק מאחורי ספה, הלהיטו את היצר הסדיסטי שלי, את ההשפלה העצומה ואת הדחף הנורא שלי לנצל את החולשות הרבות שאני רואה בה. החוויה שבה אני נוכח ומגלה את החולשות שלה, מעוררת אותי מינית באופן חייתי, מזעזע, קדמוני ואפל.
לאחר חצי שעה, כנראה מתוך תמהיל של יאוש ושל פחד מהעתיד לבוא, היא "קפצה אל המים העמוקים" ועזבה את הקירות לטובת שיטוט במרחב הפתוח. החיפוש שלה הפך פזיז, תזזיתי יותר. זמנה אוזל וההבנה של מה עתיד לקרות נופלת עליה לאט לאט. עור הפיל שלה ממשיך להיסדק.
היא עברה בהמשך לחדרים והמשיכה לחפש ללא מצוא, ואני לא טרחתי לעקוב אחריה. עברה סוף סוף שעה וחצי מתחילת המשחק כשהיא היתה בחדר בקצה השני של הבית ושמעתי יבבות חרישיות. נכנסתי לחדר וראיתי אותה שם, יושבת על הרצפה, ידיה מכסות את פניה, בוכה בדממה העוטפת אותה. האיבר שלי הזדקר לנוכח התסכול, הפחד והכאב הרב שהיא הביעה.
נעמדתי מולה. היא הרגישה בנוכחותי. הסרתי בעדינות את כיסוי העיניים כדי שתראה. שתראה את הזקפה שלי מבעד למכנסיים. מושכת באפה, מתבוננת מלמטה אל אזור חלציי, אמרתי לה בטון מרגיע ומנחם: "תסתכלי עלי". זו תקווה, שראיתי בעיניה. סוף סוף שכנעתי אותה להסיר את ההגנות שלה, על ידי תקוות שווא שכל מה שהיא עברה עד עכשיו בשעה וחצי האחרונות - הספיק לי. רכנתי אליה, התקרבתי לפרצופה כאילו אני עומד לישוק לה. אבל במקום לתת לה נשיקה, ליקקתי מהפרצוף הרטוב שלה בגסות את הדמעות; הוספתי ללקק את כל הפרצוף שלה במין כוח משונה, כביכול הכאבתי לה עם הלשון שלי. וזה מה שריסק את התקווה שלה.
הדמעות שוב עלו בה והפחד ניכר בדבריה: "לא, אני לא רוצה, בבקשה לא, תפסיק, אני רוצה שתפסיק, תחבק אותי" תחנוניה נשמעו לי כמו מוזיקה ודחפו אותי מיד לקצה. החזרתי את כיסוי העיניים למקומו וזרקתי אותה על המיטה עם הבטן כלפיי מטה. היא צרחה וניסתה להיאבק בי, אבל כל משקל גופי היה עליה וזה לא הותיר לה הרבה ברירות.
עם ברך אחת עליה ויד אחת שמחזיקה את שתי ידיה מאחורי גבה, הפשלתי את מכנסיי והלבשתי קונדום שכבר הכנתי קודם לכן. על קצה הקונדום מרחתי מעט ממרח צ'ילי בעודה מתפתלת תחתיי. היא הריחה את הצ'ילי וצרחותיה גברו. "לא! לא! בבקשה אל תעשה את זה! בבקשה תפסיק!", היא התחננה, "זה ודאי ילמד אותך לא להכעיס אותי שוב" הודעתי לה, כשאספתי קצת נוזלים ממנה וחדרתי אליה אנאלית בכוח ובמהירות.
הזעקות שלה היו מחרישות אוזניים כמעט, אבל לאוזניים נורמליות. לאוזני הטורף שלי, הזעקות הללו נשמעו כמו מוזיקה, מנגינה יפה ונעימה שאני עצמי מנגן על כלי הנגינה שלי, כשאני ממשיך לאנוס אותה אנאלית, לצרוב אותה ולשרוף אותה ככה מבפנים ומבחוץ. אבל לאחר מספר דקות כאלה הזעקות פסקו, והנה שוב נגלה לעיני אותו גוף ריק ורפוי - גוש בשר שאין בו כלום. אין אנוש פה. לא בה. לא בי. במקום השפל שאליו הגיעה היא מצאה ספייס, אבל אין כלום בספייס הזה. הוא המקום הכי ריק, שקט וחשוך שהיא אי פעם ביקרה בו. הבית שלי.
שעתיים אחר כך, בדרך החוצה, היא ראתה את כדור האלומניום מונח על אותו השולחן, באותו המקום בדיוק בו היה בתחילת הערב, כמחוות פאק יו אחרונה ממני, לפני שהיא יוצאת לדרכה.