כשאנחנו יחד ואני מוציא את האפלה שבי, אני מוחק אותה. אני גדל, וגדל, ומתנפח כמו בלון עד שאני ממלא את החלל כולו וממנה נשארים רק פירורים. במרווחים הקטנים שבין הזיעה, לדם, לדמעות, לרוק, לקולות הכאב, לצרחות, לרצון לברוח ולפחד - שם היא נמצאת. שם היא מתקיימת.
אז מדוע היא חוזרת אלי פעם אחר פעם?
כי רק אני יכול לראות אותה. רק אפלה איומה כמו שלי יכולה להתבונן באמת באפלה כמו שלה. להבין אותה. לדעת אותה. לשים לה מול הפרצוף מראה שיש ממנה רק אחת. לא כי אני אוהב אותה. כי אני שואב אותה פנימה אל תוך המערבולת שלי והזרמים עושים את השאר. הישר אל התהום השחורה והעמוקה שהיא הנפש שלי.
שם יש לה מקום. בריק התחתון הזה. במקום הכי נמוך, הכי צורב, הכי אמיתי. שם היא מתקיימת. לא כי היא רוצה. כי היא חייבת. הדחף הוא שמוביל אותה לשם כמו דחף של עש להימשך אל האש למרות שהיא שורפת לו את הכנפיים. וזה בדיוק מה שאני עושה לה - שורף לה את הכנפיים. היא לא חוזרת אלי כדי לעוף. היא חוזרת אלי כדי להתרסק. להתנפץ לאלף רסיסים על הרצפה ולהתחנן לאוויר במרווחים החדים שביניהם.
להיות איתי זה להיעלם לתוכי. להיבלע בי. להביט בעיניים פקוחות אל הכלום הגדול ולהיטמע בתוכו כשהיא הופכת לחלק ממנו. לא כי היא ביקשה. כי אני החלטתי. ולצאת משם בחיים, כל פעם מחדש, בעור שיניה.