"אני מצטערת להישמע נדושה ואני יודעת שזה יעצבן אותך לשמוע את זה, אבל זה הכל מסתכם בסופו של דבר באהבה עצמית. זה מה שאתה צריך ללמוד," היא אומרת לי כשהיא מנסה לעטוף את פסיכולוגיית הפופ הזולה שלה באיזו עטיפה אינטליגנטית בלתי נראית.
צחקתי בקול ואפילו לא כיבדתי את האמירה שלה בתגובה ישירה, כי היא עצמה לא לחלוטין מאמינה במה שהיא אומרת. אני רואה את זה עליה כשאני משתף אותה במיניות שלי, אפילו בחלקים המתונים יותר שבה.
זה הרטט הקל בשפתיים שלה. זה הקול שנסדק כשהיא ממלאת את השתיקה ב"כן, תמשיך". זו התנועה הבלתי מובחנת של הגרון שלה כשהיא בולעת רוק לאט.
היא הלוא יודעת. לי יש מערכת יחסים ארוכת שנים עם פחד מילדות. ועם השנים למדתי לזהות סימנים של פחד בצד השני. סימנים קלים שהגוף מאותת כשהאדם מציג פאסאד ומחביא את הפחד שלו. השיערות שסומרות, האישונים שמתרחבים, המבט הקפוא, הגוף שמתקשה ומתכונן לבלתי נמנע שתכף יגיע.
הסימנים האלה מעוררים אותי מינית כי דרכם אני רואה מי באמת זה שמולי. את האפסיות שבו. במקרה שלה זה לא שונה. ולמרות הטמטום הרגעי שלה קודם עם הפסיכולוגיה בשקל שלה, היא לרוב חכמה וחדה. לכן אין לי ספק שהיא מבינה מה קורה, ואולי אפילו מברכת על כך כי היא מצפה שתתרחש העברה, שיכולה להיות כלי טיפולי חזק למדי. היא כמובן טועה טעות מרה. אין כלום בחדר הפנימי שאליו היא מבקשת להיכנס ובו היא מקווה שיש חומר כלשהו. רגש כלשהו. הוא ריק. לא תתרחש העברה כי אין מה להעביר. רק סבל אני יודע להעביר.