אזהרת טריגר: אונס
מי שקרא את הבלוג שלי יודע שיש לי חיבה מיוחדת להגבלת תנועה. אבל לא על ידי קשירה או מומיפיקציה; פעולות כאלה הורסות הכל. אלא פשוט על ידי מתן הוראה, בין אם באופן מילולי ובין אם באופן חזותי: לא לזוז. והיא יודעת שאם תזוז - אתפרץ עליה. זה משחק שאני אוהב מאוד לשחק, ואחת הפעמים מתוארת פה.
בפעם ההיא ישבנו כמעט שש שעות ללא תנועה. הבטחתי לה שאם תצליח אתן לה לישון איתי במיטה. ומכאן המוטיבציה הגבוהה שהיתה לה.
היא ערומה, יושבת כנגד הקיר בתנוחה יחסית נוחה. ואני מולה - לבוש. מסתכל עליה. מחכה. במשך ארבע שעות ישבה קפואה. אבל בחלוף ארבע שעות ראיתי דמעה מבצבצת מעינה. אז שנינו ידענו שהיא תפסיד. אבל היא עדיין ניסתה. שעתיים נוספות היא לא זזה, עד שסוף סוף נכשלה.
קמתי ומתחתי את הגוף אחרי הישיבה הממושכת. "קומי, תתלבשי, קחי את החפצים שלך ועופי מפה." הודעתי לה בכעס. בוכה, פגועה ונעלבת, בלא אומרת מילה, היא קמה לאיטה והתלבשה. הלכתי לחדר השינה וטרקתי אחרי את הדלת. חיכיתי שתסיים להתארגן.
הטיפשה חשבה שאשחרר אותה בכזו קלות אחרי שלא רק גרמה לי לשבת שש שעות ללא תנועה, אלא אפילו לא טרחה לנצח במשחק.
כששמעתי אותה צועדת לכיוון דלת הכניסה, פתחתי את דלת חדר השינה ורצתי אליה. מבוהלת, היא עוד הצליחה לפתוח את הדלת וכמעט לצאת מהבית מבלי שאתפוס אותה.
אעצור רגע כדי להבהיר. במסגרת הדינמיקה שלנו הגדרתי חוק גלובלי, שגם במקרים בהם היא הפסידה ומבינה שאתפרץ עליה, דבר שידוע כבלתי רצוי, יש לה הזדמנות לברוח ממני. ואם תצליח לברוח, דהיינו, לצאת משטח המשחק שנקבע, אני אתרצה והצורך שלי לבטל אותה בעצמו יתבטל, ולו אם רק לרגע. אכן היתה פעם אחת שהיא הצליחה לחמוק ממני - והכל היה בסדר. לא התפרצתי עליה ולא הענשתי אותה. לצערי זה לא מה שהתרחש הפעם.
תפסתי אותה ביד אחת, טורק מהר את דלת הכניסה ביד השניה. מיד צרחה ונאבקה בי. חשבה שאולי תצליח לחמוק בכל זאת. הכתה, סטרה, נשכה, שרטה. את כל כוחה הפעילה. אבל הכאב שהעניקה לי היה בגדר שמן שהתווסף למדורה ואני סובבתי אותה וחיבקתי אותה חזק כשהיא עם הגב אלי וידיה תפוסות בחיבוק שלי. צעדתי לאט לאט אחורה לכיוון פנים הבית ודחפתי אותה לחלל הסלון.
יושבת כחיה פצועה ומובסת, דומעת, עם מבט זועם ונעלב היא הסתכלה עלי וסיננה "אני שונאת אותך! שונאת אותך!" התקדמתי אליה מיד וסטרתי לה בכזו עוצמה, שלא הייתי בטוח אם לרגע היא איבדה את ההכרה כששכבה על השטיח וידיה על פניה. והנה הטיפשה ממשיכה להתפרע ולצעוק; נאלצתי להלביש עליה גאג כשהיא שכובה על הבטן, וידיה עגונות היטב בין הברך שלי הנשנעת עליה ובין גבה.
בעודה נאבקת קרעתי ממנה את החצאית הקטנה ואת תחתוניה, נשכבתי עליה וחדרתי אליה וגינאלית בתנועה חדה ומהירה שהשאירה אותה המומה, רק כדי לשחרר אחר כך צרחה נוראית דרך הגאג שחסם את פיה. לא היה נראה שהבינה את הרמז כי המשיכה להתפרע. אז סתמתי את האף שלה כך שלא תוכל לנשום כלל, כשאני ממשיך לאנוס אותה שוב ושוב.
יצאתי ממנה כדי לחדור אליה שוב אנאלית, ורק אז אפשרתי לה לנשום שוב, כשהרגשתי איך הגוף שלה מתרכך, נוזלת תחתיי, נעלמת, הופך לכלי שלי, לצינור שלי, אני מסיר ממנה את הגאג כשאני עוד בתוכה והיא שואפת ונושפת, ושואפת ונושפת, עיניה עצומות, כשהיא צונחת מטה אל תוך התהום שלי בנפילה חופשית.
היא האין, היא הריק, היא ה*לא*, ואני לוחש לה, תגמרי עכשיו, והיא עושה מיד כדבריי וגומרת בקול, אני מאפשר, רק לרגע אני מאפשר, בלי לחשוב, פשוט להיות אני, אני האין שמחוצה לה ובה, אני הריק שעוטף את הריק שהיא, אני ה*לא* הגדול, וכך אני גומר בעצמי ביחד איתה בתוכה.
מתוקף עיקרון האקראיות אותו כבר ציינתי בפוסט אחר, היא ישנה באותו לילה איתי במיטה.