איני יודע מדוע זה ככה, הצורך העמוק שלי בנוזלים. צורך שכנראה משרת כמה היבטים של הסדיזם שלי, גם מהצד הפיזי שלו וגם, ואולי אפילו ביתר שאת, מהצד הרגשי שלו.
כן יש לי ודאות אחת: בנוכחות הנוזלים שלה, אני חווה התעוררות פיזית, מנטאלית, ורגשית. אבל לא נוזלים שהם סתם ככה קיימים, אלא כאלה שאת קיומם אני עצמי הבאתי. בין אם במישרין באמצעות שימוש בכוח שאני מפעיל עליה או במלים שאני אומר לה, ובין אם בעקיפין אם הוריתי או גרמתי לה לעשות דבר מה שהקיז נוזלים ממנה. כמו הפעם ההיא שהיא ביצעה לדרישתי חתך ביד שלה כדי למזוג את דמה לכוס היין שלי.
אבל לא רק בדם מדובר. גם בדמעות שלה, להן יש מקום מיוחד. והרוק שלה, הזיעה הקרה שלה כשהיא מפוחדת. הברטולין שלה, במקרים מסוימים גם הוא משרת את אותה המטרה. וגם השתן שלה יכול למלא את הצורך שלי, אם כי על פריזמה מאוד ספציפית. אלו הנוזלים שלה בהם אני מעוניין.
בנוכחות הנוזלים שלה שאני גרמתי להפרשתם, אני מתעורר. זו עובדה מוגמרת אצלי, זה דבר שהוא בלתי ניתן לשינוי ונמצא באופן בלתי נפרד בבסיס של האישיות שלי. בנוכחותם, אני רוצה לצרוך את הנוזלים הללו. הצריכה של הנוזלים ישירות ממנה, כדוגמת ליקוק הדמעות מפניה, היא אקט כמעט פרוידיאני. אני מכאיב לה, משפיל אותה, אבל באותה העת אני גם ניזון ממנה כשם שתינוק ניזון מאימו.
אלא שבעיני מדובר פה במשחק סכום אפס. מונח מעולם המתמטיקה שנלקח מאז לעולמות הכלכלה, הפסיכולוגיה, ואחרים, שמתאר בדרך כלל תוצאה שאינה רצויה: בהינתן משחק הוגן ושני שחקנים רציונליים, כל רווח של שחקן אחד יגרור הפסד בעל טיב זהה אצל השחקן השני.
במקרה שלי מדובר בתוצאה רצויה בהחלט כי היא לכשעצמה מזינה את הסדיזם שלי: אני לוקח ממנה. היא נותנת, אני מקבל. היא מתרוקנת, אני מתמלא. היא נעלמת, אני קיים.
וזו אולי החולשה הכי גדולה שלי. כי ההיעלמות שלה, ברגעים האלה, היא המגדירה את הקיום שלי. ובכך אנחנו שזורים יחד בחוט בלתי נראה ובלתי ניתן להפרדה.