רוב הקטעים שפרסמתי עד כה מתארים מקרים שנמצאים, באופן יחסי, בקצוות הבדס"ם. אבל חשוב לי לומר שלא כל המפגשים שלנו היו כאלה. כן, ההיררכיה תמיד היתה שם; גם הפחד. אבל היו גם מפגשים שלא הסתיימו בדם ובדמעות.
חלק מהמפגשים הללו התרחשו כי הצורך שלי להביא אותה, ואותי, לקצה, פשוט לא היה נוכח או שלא היה מספיק עז. וחלקם היו בגדר טקטיקה. היה חשוב לי להראות לה גם את הצדדים האבהיים שלי, העוטפים, האכפתיים, בעלי האינטליגנציה הרגשית הגבוהה במיוחד. הם היו הבסיס לערגה שלה אלי כי הם ענו בצורה מדויקת על מספר צרכים מהותיים באישיות שלה עצמה.
כדי לקחת את הסוכריה מהילדה ולגרום לה להתחנן אליה בחזרה, צריך קודם לתת לה לטעום את הסוכריה - על מנת שתדע מה היא מפסידה כאשר היא נלקחת ממנה.
יש שיוקיעו אותי על מניפולציה כזו, וזה בסדר. אני לא מרגיש שאני צריך להסביר את עצמי לאף אחד, לא כאן, ולא במקום אחר. ובכל זאת אומר, לעצמי בעיקר, שמעולם לא היתה מניפולציה. איתי, כל הקלפים תמיד על השולחן וכך היה מולה.
והיו גם פעמים שמפגש התחיל בדרך אחת והסתיים אחרת. כמו הפעם ההיא שהיא חגגה יום הולדת ולקחתי אותה לבילוי של יום שלם יחד. בחיי, מתבוננים מהצד היו ודאי משוכנעים שאנחנו זוג מאוהב. צוחקים, מחייכים, מחזיקים ידיים. אני מקנא באנשים שמסתפקים בזה. שמתמלאים מזה, ואינם זקוקים לאפלה, כי אין בהם אפלה, או שלכל הפחות היא איננה גדולה; איננה משתלטת.
כשחזרנו אלי הביתה באותו יום, התהפכתי. אולי זו ההבנה שחלחלה בי, הדיסוננס העמוק שנוצר כשניצבתי שוב אל מול העובדה שאני לא מהאנשים האלה. המסתפקים. ולעולם לא אהיה. ואולי זה בגלל שהסתכלתי עליה וראיתי כל כך הרבה תמימות, כל כך הרבה אושר ואור שקורן ממנה על היום הזה שנתתי לה אותי, את הצדדים בי שהיא כל כך צריכה. הלב שלה בכה מאושר והתפוצץ מאהבה לאורך כל היום. ולנוכח אור בוהק כל כך, התעורר בי הצורך לכבות אותו. להמיט עליה את החושך שלי ולמלא אותה בו.
ולכן כשחזרנו אלי הביתה, התפרצתי עליה. משום מקום זה בא, באופן שהותיר אותה המומה, מבוהלת ומרוסקת. היא באה לנשק אותי מיד כשסגרתי את דלת הכניסה וכשהיא התקרבה אלי, מחויכת, קיבלה סטירה. אחת החזקות; היא נפלה לרצפה. בוכה, היא ניסתה לשאול "אבל למה...למה?" אלא שלא הספיקה להשלים את השאלה שלה - עוד סטירה. אני רואה אותה.
"בבקשה תן לי רק את היום הזה... זה היום הולדת שלי..." היא התחננה, ישובה. עוד סטירה. הלחיים שלה אדומות; העיניים שלה נוזלות.
"תתפשטי." לא הארכתי במלים כשהלכתי לחדר להוציא את השוט.
עוד ועוד הצלפתי בה. בתחת שלה; בגב; בירכיים. את כל הגוף שלה צבעתי באדום, סגול ושחור, עד שכבר לא יכלה יותר והתחננה שאפסיק. זה דבר שבדרך כלל היא לא עושה - היא לא מעיזה להרים את הראש מולי. הפעם הרימה. אז הפסקתי, רק כדי לעבור לנשיכות. לסמן אותה עם השיניים שלי, לטעום את הטעם המתכתי של הדם שלה בפה שלי. ובכל גל של כאב ששוטף אותה, שהדליק את מערכת העצבים ההיקפית שלה וכיבה את המוח שלה, עוד פיסה נלקחה ממנה. ועוד פיסה. ועוד אחת. עד שלא נשאר ממנה כלום; בשר בצורת אדם, היא שפוכה מולי כסמרטוט, מתבוננת בי מבלי לייצר קשר עין כביכול התבוננה במראה שמראה לה את אפסיותה.
הרגשתי כאב גדול באותם הרגעים. כאב על מי שאני, ומה שאני. הרגשתי כעס, את אותו הכעס עליו כבר כתבתי פה בעבר. הכעס הקמאי, הקדמוני, על עצמי - על המפלצת שבי, שלעולם אינה יודעת שובע.
במשך שעות התעללתי בה ככה. חודל שיטת התעללות אחת רק כדי לפצוח באחרת. ובשעה הקטנה של הלילה שבה שבעתי, ולו לרגע, משכתי בשיער של הגוף הריק שמולי ועניתי על השאלה ששאלה אותי שעות קודם לכן.
"למה? ככה."