כתבתי כבר על החוק הגלובלי שהגדרתי לה: במסגרת המשחקים שאנחנו משחקים קבעתי שאם היא הפסידה, היא יכולה לנסות לברוח ממני. לברוח, דהיינו, לצאת מהשטח שהוגדר כשטח המשחק מבלי שאתפוס אותה. ואם תצליח, כך הבטחתי, לא אתפרץ עליה. לא יעלה בי הצורך. וכך אכן היה.
חשוב להבין. על אף שחלק מסוים בה היה זקוק לכך, היא לא אהבה שאני מתפרץ עליה. חלק מהדברים בוודאי אהבה; חשקה אפילו ברמה מסוימת של כאב והשפלה. אבל בוודאי שלא עד כדי הקיצונים שאני הבאתי אותה ואת עצמי. הדם, הדמעות, האונס, הפחד הנורא, האפסיות שהיא חוותה איתי. תמיד היתה צריכה להיות על המשמר איתי, כי לי בעצמי לא היו דפוסים קבועים וההתנהגות שלי מולה, ההתפרצות שלי בעיקר, נראתה הרבה פעמים מקרית. אילו היה תלוי בה הדבר, היתה עוצרת בחמש עשרה או עשרים אחוז דרך מהדרך המלאה שעשינו בפעמים הללו.
ואני מצידי, בעצמי העדפתי שלא להתפרץ עליה. אני יודע שקצת קשה להבין את זה, אני הלוא על עצמי מעיד שאני סדיסט. אבל זו האמת. מאז ומעולם העדפתי לשמור את הבדס"ם במרחק מה מהקצוות אליהם הגענו. כן, נתקרב לקצוות כך או כך, והבדס"ם תמיד יהיה קיצוני. אבל לא עד כדי כך קרוב שנישרף. כמו איקרוס שנשרפו כנפי השעווה שלו כי התקרב מדי אל השמש האלוהית, וצנח אל מותו; כך גם אנחנו כשהיינו מגיעים אל הקצוות הללו וכל פעם צונחים ומוותרים על חלק מאיתנו. חלק אנושי - שמת.
ולפיכך ההתפרצות עליה הוגדרה וגם נחוותה כדבר שהוא בלתי רצוי עבורה ועבורי גם יחד. במלים אחרות, נתתי לה תמריץ חזק מאוד להשתמש בחוק הגלובלי שקבעתי ובאמת לנסות לחמוק ממני במקרים בהם הפסידה במשחק.
נסיונות הבריחה שלה, וזה אולי החלק הכי חשוב, ממש לא היו משחק. הפחד והאימה שנחוו שם היו מזוקקים, טהורים ואמיתיים לגמרי. והיצר הטורפני שלי, שמצידו ניזון מאותן תגובות קמאיות של פחד מצידה, היה לא פחות אמיתי.
אני בניתי עבורנו יצירת אמנות. יצירה שהיא משחק, היא פיקציה, היא לא החיים עצמם, היא שקר. אלא שבתוך השקר הזה נחוותה חוויה עם גרעינים של אמת; אמת קשה, כואבת ומציאותית עד מאוד.