כתבתי לאחרונה שההתנהגות שלי כלפיה, ובעיקר ההתפרצויות, נראו אקראיות. שלא היה לי דפוס התנהגות קבוע. במידה מסוימת זה נכון, ויזום: סדיזם הוא מנה בעלת טעמים הרבה יותר מרהיבים כאשר היא מוגשת באקראיות ועל פניו ללא סיבה. אלא שבפנימיותי אני יודע שיש סדר ברור לפעולות, ואפרט עליו ועל הסיבות לקיומו, ככל האפשר, כאן.
קודם אני מתעלל בה פיזית, עלי להשפיל אותה. וקודם אני משפיל אותה, עלי להכיר אותה יסודית ולייצר חיבור רגשי הדדי בינינו. החיבור הרגשי חשוב מאוד - הוא מוכיח עצמו לאחר מכן כבעל ערך. ההתעללות הפיזית תמיד מגיעה בסוף היות ורק בסוף היא הופכת לחסרת ישע. שם המשחק על הגבולות. שם נקודת הקיצון - להוריד אותה כאשר היא כבר נמצאת למטה, ואין ביכולתה להתנגד.
כל מה שקורה לקראת הרגע הזה הוא בגדר "ציד" עבורי. והחל מאותו רגע והלאה, זהו השלב שבו היא נתפסה ונטרפת. להתעלל בה פיזית משמעותו לטרוף אותה. אז הרוע באמת מתעורר - הצורך בדם שלה ובנוזלים אחרים, בצרחות שלה, בניסיון הנואש וחסר הסיכוי שלה לברוח ממני. ובעיקר בכאב שלה על סוגיו השונים, דרכו היא מצטמצמת עד כדי כלום, או כמעט כלום, ואני בהתאמה גדל, מתפתח, ניזון, נרגע.
באשר לחיבור הרגשי, אודה שהוא לא משרת פונקציה בלבד. כן, השפלה אמיתית חייבת לבוא ממקום של הכרות אמיתית וחיבור רגשי; גם כאב. אבל ביני ובין עצמי אני מבין שלחיבור הזה אני בעצמי זקוק, בלי קשר לפונקציה שהוא משרת עבורי.
כי השפלה וכאב, מעוות ככל שיישמע, הן שפות האהבה שלי.