"אמרת שהגדרת גבולות ברורים," היא מטיחה בי. "ועכשיו אתה מספר שהגבולות מתרופפים ואתה מרשה לעצמך לתקשר סלקטיבית עם חלק מאלה שפונים אליך."
מבטה חמור והיא נראית מאוכזבת ומוטרדת מההתפתחויות שהיא שומעת. היא רוצה שאפסול מכל וכל תקשורת במרחב הזה. היא ממשיכה. "כשבאת אלי זיהינו את הדפוס שלך להיות בקצוות. במיניות, ברכיבה, בעבודה." אני כבר רואה לאן זה הולך. "דיברנו על הקונפליקטים שיש לך אל מול המיניות שלך - הצורך שלך. אמרת שאתה רוצה למצוא את האמצע. האמצע שלך, כמובן, קיצוני ככל שיהיה עבור אחרים." היא מוסיפה.
"ואם תיעתר לאחת ההצעות ותחזור להוציא אל הפועל, מה יהיה עוד שנה? שנתיים? זה יהפוך לנורמלי שלך, ותצטרך למצוא קצוות חדשים."
כעסתי עליה. הזכרתי לה משהו שציינתי גם בפגישה הקודמת: "אני מרגיש שאת מבקשת ממני לחתום על חוזה דרקוני. לוותר על חלק מהאישיות שלי, חלק שהוא חשוב ונמצא ביסודות שלה. אז מה? להתנזר לגמרי? להרעיב את הצרכים שלי?"
"לא להרעיב," היא מנסה להרגיע ללא הצלחה, "אלא ללמוד לקיים אותם בצורה מאוזנת. בצורה שלא תחייב אותך לדחוק בגבולות של עצמך ולחיות בנתיב שמקצין ומקצין אותך עוד יותר, כי יש שם יצר הרסני שקיים אצלך."
סיפרתי לה על אחת מההתכתבויות שהיו לי פה סביב פוסט שכתבתי. השתדלתי לא לפרט את התוכן שלו כי היא אמרה שהיא לא רוצה. גם זה הכעיס אותי.
לקראת סוף הפגישה היא שאלה אותי אם יש משהו שאני רוצה להגיד. אמרתי לה שאני כועס עליה. שבעבר הרגשתי שהמרחב שלנו הוא בטוח, ועכשיו אני מרגיש שמשהו נסדק שם. ולמרות שהיא לא אומרת דבר שיפוטי לגבי ההתבטאויות שאני כן משתף לפעמים בחצאי רמיזות, אני מרגיש שיפוטיות מצידה. היא כמובן שללה את זה מכל וכל.
יצאתי טעון ממנה כשעליתי על האופנוע ונסעתי בחזרה הביתה. ולראשונה מאז תחילת הטיפול, היא עלתה בפנטזיות שלי. היא, תכולת העיניים הזאת, הקוואזי-אומניפוטנטית שיושבת בספה שלה ומנתחת אותי ומייעצת לי. הפכתי אותה לזונה עלובה קטנה ומושפלת במחשבות שלי. בוכה, כואבת, מדממת, מתחננת תחתיי שאפסיק ללא הואיל. ובמחשבות שלי, הכאבתי לה יותר מכפי שהכאבתי לכל אחת אחרת במציאות. האם כך נראית העברה בעולם שלי? או שמא זה רק הכעס שהוא הטריגר? יש לי חשד, אבל אני לא בטוח. את זה אולי היא עצמה תוכל לומר כשאשתף אותה במה שקרה בשבוע הבא.