היא עוברת דרך דלת ביתי בשתיקה, מייצרת קשר עין לשבריר שניה ושבה להשפיל מבטה. היא חולפת על פני ונעמדת במרכז הסלון. עבור היום המיוחד הזה היא קיבלה שתי הוראות פשוטות וברורות שלא ניתן לפרש לשתי פנים:
"תשתקי"
"עשי כדבריי"
התיישבתי למולה בנוחות ובחנתי אותה מכף רגל ועד ראש.
"הסירי את בגדייך וקפלי אותם."
והנה לאחר דקה היא מוצגת בפני לראווה. את הדרישה האמיתית ממנה היא הבינה היטב עוד בהתחלה: בואי ריקה.
"על ארבע."
"פתחי פיך למתן שתן"
"הציגי פנייך לסטירה"
את הפקודות הללו היא ביצעה בהצלחה. אבל זו לא חוכמה. כי ייתכן שהיא עדיין משחקת איתי משחק: כלפי חוץ היא מציגה מצג שווא של צייתנות, אך בפנימיותה היא בעצם עדיין בשליטה שלה עצמה - עלי זה לא מקובל. ולכן אני רוצה לוודא שהיא כולה תחת שליטתי.
"הרטיבי."
לאט, בצעדים קטנים, עקב לצד אגודל התקרבתי אליה ובאתי, רוכן אליה בשעה שהיא משפילה מבטה ולא מוכנה ליצור קשר עין איתי, היא כבר בוכיה, המסכנה, כי היא יודעת מה אני אמצא כשאניח את ידי עליה.
"יבש." אמרתי, והיא מיד פרצה בבכי. לא בגלל הכאב שהבינה שאעניק לה. בגלל שידעה שנכשלה. שעוד החזיקה בתוך תוכה שליטה על עצמה.
לא השתמשתי באביזרים כי רציתי שהיא תרגיש אותי במישרין. כל צביטה, סטירה, מכה, שריטה, נשיכה - ישירות ממני ובאופן בלתי אמצעי כי כזו היא השליטה - בלתי אמצעית, מוחלטת ואינה תלויה בדבר.
שכבה אחר שכבה קילפתי ממנה, לא פוסח על אף פיסה שלה, וככל שהמשכתי להכאיב כך הרגשתי את החשכה שבתוכי גדלה, ובהתאמה, את האור שבה מצטמצם ונעלם, עד שנשארה ממנו נקודה קטנה: גוף שרוע על הרצפה, נשימותיה צועדות לפניה, מביטה בחלל הריק ומזדהה - הלוא היא עצמה כעת ריקה.
ומתוך האפלה נשמע הד בקולי: "הרטיבי..."
צעדים המתקרבים אליה, רוכנים לצידה, ושתי אצבעות שמחליקות בקלות לתוכה, אוספות, מלקטות, ויוצאות ממנה כדי להראות לה: "הביטי, מתוקה, תראי כמה את רטובה. ילדה טובה."