המפגש ההוא אצלי בבית היה יכול להסתכם כעוד אחד מהמפגשים שלנו. אל תבינו אותי לא נכון, כל מפגש שלנו היה בעל משמעות. בעל תוכן. אבל היו כמה שנכנסו לדפי ההיסטוריה שלנו ולימים נחשבו כ"מכוננים" בכל הקשור למערכת היחסים שלנו זה עם זו, כמו גם ההבנה שלנו כל אחד את עצמו ואת עצמה. על אחד מאותם מפגשים "מכוננים" כבר כתבתי בפוסט התמסרות טוטאלית וכעת אכתוב על אחד נוסף.
הייתי רעב לנוזלים שלה באותו הערב וכהרגלי, הקזתי אותם ממנה בכמויות. כל נוזל באמצעות השיטה הייחודית שמיועדת לו. שיטה אחת להוציא ממנה דם. שיטה אחרת להוציא ממנה רוק סמיך. שיטה נוספת לגרום לה לטפטף ברטולין כמו זונה רעבה, ושיטה רביעית כדי להוציא ממנה את הדמעות שכל כך אהבתי ללקק מפניה.
אלא שללא שום התרעה, כאשר היא במקום הכי נמוך שהיא יכולה להיות בו על רצפת הסלון שלי, בוכה, מיוסרת, מחוללת, מסתכלת אלי בקושי מלמטה ומחכה שאצליף בה הצלפה נוספת, היא פתאום קוראת אלי: "אני אוהבת אותך!" ומתחילה לצרוח בבכי בלתי נשלט. כאילו ניסתה להשתמש במלים האלה כסוג של מגן נגדי, משפט ביטחון אפילו, מפתח קסם שפותח תיבה ממנה יוצאת הילה של אנרגיה שתגן עליה מפני.
עצרתי והורדתי מטה באיטיות את ידי המחזיקה את השוט. הייתי צריך לשמוע שוב את הקול שלה אומר לי את המלים האלה.
"מה את אמרת לי עכשיו?" עניתי לה בטון חד ומאשים. מושכת באפה ומשפילה מבטה היא מחזיקה עדיין בדבריה וחוזרת עליהם - "אמרתי שאני אוהבת אותך."
וזה לא שהיא לא אמרה לי את המלים האלה בעבר. פעמים רבות אמרה אותן. היה לה קל להודות באהבה שלה אלי ולבטא אותה. אבל מעולם לא במצב כזה, כשהאפלה שלי משתלטת ואני באמצע התפרצות עליה, והיא מצידה נמצאת במקום הכי נמוך אליו היא מסוגלת להגיע.
משהו התערער בי באותו הרגע. נסדק. דמעות הציפו את העיניים שלי והרגשתי באחת איך כל הרוח יוצאת לי מהמפרשים, כמו בלון מנופח שננטש בלי שקשרו אותו. החדר התחיל להסתובב והקירות תכף סוגרים עלי, כפות הידיים שלי נוטפות זיעה והנשימה והדופק שלי מואצים. פחד גדול משתלט עלי ואני כמעט מאבד שיווי משקל.
מבלי לדעת בכלל, היא לחצה על הנקודה הכי כואבת שלי, הכי מדממת, שהקיזה ממני יותר דם מכפי שאני אי פעם עשיתי לה. היא רק היתה צריכה ללחוץ על הכפתור הנכון, ברגע הנכון, רגע מיוחד ונדיר שבו נפתחת דלת נעולה תמידית שמאחוריה נמצא הכפתור הזה, והדלת הזו נפתחת לשבריר שניה. למיליונית שניה. אבל דווקא באותה מיליונית שניה היא שלחה את זרועותיה הארוכות ולחצה על הכפתור הזה.
את הסשן ההוא סיימנו באותו האופן שבו כל סשן צריך להסתיים. החזקתי את המרחב לאורך כל הדרך. אבל מאותו יום והלאה, הכל אצלי השתנה.