אתה מעולם לא דרשת ממני לקרוא לך "אדוני". טייטלים משעממים אותך, אני יודעת. אז למה אני מרגישה חובה כמעט קיומית בכלל, לפנות אליך ככה?
אתה אף פעם לא אמרת לי הנה קחי לך מילת ביטחון. תגידי "אננס" ואני אעצור. תגידי "אדום" ואני אפסיק. אז למה גם בפעמים שאני מתה מפחד ממך וממה שתעשה לי, יש קול בתוכי שאומר לי שאני בטוחה בזרועותיך?
אתה בחיים לא ביקשת ממני רשות לגעת. אתה תמיד לקחת בלי לשאול. כשהכאבת לי לקחת את הגוף שלי ממני, כשהשפלת אותי לקחת את הכבוד שלי ממני, וכשאנסת אותי בעוד אחד מהמשחקים האכזריים האלה שלך, כשלא הצלחתי לברוח, אתה לקחת את הזהות שלי ממני. אז למה בכל הפעמים האלה הרגשתי שאני יודעת מי אני כשנתתי לך אותי במתנה וזה עשה אותי שלמה?
אתה לא ביקשת ממני אי פעם חמלה. בחיים לא התלוננת. תמיד היה נדמה לי שלא משנה מה אגיד, מה אעשה, כמה חזק אני אצרח - שום דבר לא יזיז אותך ממקומך. אתה קיר ענק שאי אפשר לחדור, אתה גוף שאי אפשר לחבק, אתה אדם שאי אפשר להגיע אל הלב שלו. אז למה בסוף כל מפגש שלנו ראיתי מבעד לאש בעיניים שלך, וידעתי בכל תא בגוף שלי, בכל פסיק בנפש שלי, שהן אומרות לי שאתה אוהב אותי? למה הראית לי את העצב שלך מבלי לתת לי לגעת בו?
אתה החושך. אתה השקט. אתה הפחד. אתה השתיקה. אתה החודר שאין בו אף סדק שמאפשר להיכנס. אתה הפכת להיות האמת שלי והשקר שלי, אתה הכפתור שמשתיק אותי וגם זה שלוחץ עליו בעת ובעונה אחת. אתה ביטלת אותי והפכת אותי לכלום. אז איך זה שאיתך תמיד הרגשתי שאני הכל?