אזהרת טריגר: אונס.
כתבתי לא מזמן על דינמיקת הרודף-נרדפת והסטוקינג שעשיתי לה בתחילת דרכנו, וציינתי כבדרך אגב את המפגש הראשון שלנו מבלי לפרט עליו. כעת אפרט.
מספר שבועות שיחקנו את המשחק הזה, המשחק שבו גרמתי לה להרגיש שלעולם לא תהיה בטוחה, והצעדתי אותה את צעדיה הראשונים אל תוך עולם הפחד שלי, עולם שמאז הלך והעמיק, והגיע כל פעם אל קצוות חדשים.
הייתי משחק לה במוח ופורט על רגשותיה כל פעם שהייתי שולח לה תמונות של עצמה עוסקת בענייניה במרחב הציבורי, עושה עבודות בית ומצולמת דרך חלון, או אפילו משתגעת מכך שסיפרתי לה - היום נפגשנו ולא היה לך מושג. אני ידעתי כבר כמעט הכל עליה בכל הקשור לפרטיה היבשים: את שמה המלא, איפה היא גרה, איפה ובמה עובדת; ידעתי אפילו מי הבוס שלה והיכן גרים הוריה שהיתה מבקרת אותם לעתים בשבתות. ידעתי באיזה סופר היא קונה את הקניות שלה ובאילו חנויות היא אוהבת לפנק את עצמה בבגדים חדשים. ידעתי את סדר היום שלה טוב ממש כמוה - וניצלתי את הידע הזה היטב.
"שלחי לי תמונה שלך בשמלה החדשה שקנית היום", אמרתי לה באיזו פעם. וכך אפילו מבלי להציג בפניה "ראיות", הייתי מפעיל את הפחד ואת התדהמה שלה, כשהיא יושבת מצידו השני של המסך ואומרת לעצמה בראש WTF למה הכנסתי את עצמי.
אלא שכמו בהרבה מצבים אחרים, הגיע השלב שבו היא התרגלה לעניין וכמעט לקחה אותו כמובן מאליו. זו היתה הנקודה בה ידעתי שאני באמת מלווה אותה בראש שלה 24/7, אבל גם ידעתי באותו הרגע שאני צריך להעלות את הרף ולהוציא אותה שוב מאזור הנוחות "החדש" שלה.
שבוע לפני כן כבר היה לי מפתח לבית שלה שהיא השאירה לי באיזו פינה. היא ידעה שאני יכול להיכנס, אבל לא היה לה מושג מתי זה יקרה. אז נתתי לימים לעבור כדי לשתול את אלמנט אי הודאות הכל כך חשוב, עד הלילה הגורלי שבו החלטתי להשלים את המהלך.
תצפתתי עליה באותו הלילה כפי שעשיתי כבר פעמים אחדות, ואף שוחחנו מעט במרחב הוירטואלי. נתתי לה להאמין שאני בבית. שעה אחרי שהיא הלכה לישון, כאשר ידעתי שהיא כבר חולמת, נכנסתי אליה הביתה.
חרישית, פתחתי את דלת ביתה. את הנעליים הורדתי בחוץ כדי לעשות כמה שפחות רעש. גרב שחורה כיסתה את ראשי וכולי הייתי לבוש בשחור. בשקט בשקט, נכנסתי אליה לחדר השינה. דקות ארוכות התבוננתי בה ישנה: נשימותיה העדינות, תנועות גופה הקלות שעשתה מתוך שינה. ראיתי בה כל כך הרבה תמימות ברגעים האלה, וההבנה שחלחלה בי שמדובר ביצור תמים כל כך השוכב פה למולי, עוררה את היצר הסדיסטי שלי באופן מוחלט וטוטאלי. מצאתי את עצמי במהרה עומד מולה עם זקפה מלאה, רק מהמחשבה על איך אני הולך תכף לחלל אותה.
וזה היה הרגע שקפצתי עליה בתנועה שהיתה כמעט אינסטינקט, כמו קפיץ חזק שנמתח ונמתח לאורך שבועות, וכעת בשבריר שניה נלחץ איזה הדק ששולט בו ושיחרר אותו בתנועה חדה שממנה אין דרך חזרה.
מיד התעוררה בבהלה איומה והחלה לצרוח ולהיאבק בי. הצליחה להשחיל אפילו מכה או שתיים וכמעט הורידה את הגרב השחורה מהראש שלי. אבל מהר מאוד מצאה את עצמה שכובה על הבטן עם ידיה נעולות מאחוריה גבה וכל המשקל שלי עליה. הלוא אחרי הכל היא - קטנטונת, חלשלושה קטנה, בעוד שאני, גדול ממנה וכבד ממנה בהרבה.
מייללת, דחפתי גרב אל תוך הפה שלה שתשתיק אותה כשאמרתי לה: "תראי איך את בוכה, זונה קטנה, חבל על הדמעות שלך."
"גם למטה את בוכה", ציינתי את המובן מאליו לאחר שהסרתי את תחתוניה בגסות והחדרתי אליה אצבע שהחליקה פנימה לתוכה בקלות. הוצאתי את האצבע ומרחתי את עודף הברטולין על פניה כשחדרתי אליה. לא לאט. לא בעדינות. לא בצורה שמבקשת או מחכה שהיא תמסור לי את עצמה. אלא באבחה חדה. באופן שמבהיר לה דרך תנועת אגן מהירה - אני לוקח. אני לוקח ממך את החורים שלך. את החופש שלך. את האוטונומיה הבסיסית ביותר שלך. אני לוקח אותך, וכל שנשאר לך לעשות, כל שאת יכולה לעשות - זה להתקיים במרחב שלי.
צרחה אטומה נבלעה אל תוך הגרב התחובה אל פיה כשהרגישה אותי ממלא את החור שלה. צרחה שביטאה כאב בעל שני צדדים. צידו האחד מתקיים במישור של הגוף; צידו השני מתקיים במישור של הנפש. והם רוקדים זה עם זה, מושפעים זה מזה ומשפיעים זה על זה הדדית, עולים ויורדים במחול השדים שלהם בשעה שאני אונס אותה בברוטאליות, ככה, בכזו קלות, בדייט הראשון שלנו.
תחילה התנגדה והחור שלה היה קפוץ, לחץ עלי וניסה לדחוק אותי החוצה. אך לאחר כמה רגעים לחשתי לה ברוגע: "שחררי" באותו האופן ובאותו הטון שכבר אמרתי לה בדיוק את המילה הזו מספר פעמים עוד בשיחות הוירטואליות שלנו. והנה היא עושה כדבריי ומשחררת לפקודתי, הגוף שלה הופך רפוי ואני כבר לא צריך לאחוז בו בחוזקה כזו, החור שלה משתחרר, רטוב ומטפטף, היא מזמינה אותי כעת פנימה, לא כי שכנעתי אותה שאני פתאום אורח רצוי ברגעים הללו, אלא כי היא מבינה שאין לה ברירה. היא תחת מרותי המלאה ואת השליטה שאני קודם לקחתי ממנה, היא כעת אלי מסרה.
והנה היא הופכת עוד יותר קטנה. הנה היא מצטמצמת וכמעט נעלמת. והנה מופיע לנגד עיני הגרעין הקטן שבה, הבוהק, המבקש, המתחנן - תיקח, תפרוץ פנימה, תגבה את אשר שייך לך, אני איני פקטור במערך השיקולים שלך, כי אני שלך.
ואכן, מאותו יום והלאה, היא הפכה להיות שלי.
"ברוכה הבאה אלי הביתה", קראתי לכיוונה כשעתיים לאחר מכן לפני שהלכתי, בעוד אני בביתה שלה.