אזהרת טריגר
פעם שאלתי אותה על פחדי ילדות שהיו לה, והיא סיפרה לי סיפור לא פשוט. כילדה לאב נוקשה וקר שעסק בנגרות, היא פיתחה חרדה מאוד מסוימת.
הוא מעולם לא הרים עליה יד או פגע בה פיזית, אבל אין משמעות הדבר שלא היתה אלימות בבית. במקרה אחד, לדוגמה, כשהיתה בת שבע, שיחקה בבובה האהובה עליה בבית ובתוך כך היא הפילה כוס, שנשברה. למשמע קול הניפוץ של הכוס על הרצפה, אבא שלה בא לראות מה קרה. במבט חודר וכועס הוא הסתכל עליה, בלי לומר דבר. התקרב בצעדים איטיים והוציא ממכנסי העבודה שלו פלייר אדום. אחז בו בחוזקה וקירב אותו לפניה באופן מאיים ומשפיל.
"אני זוכרת את ריח החלודה של הפלדה", היא אמרה לי. "הרגשתי כל כך קטנה וחסרת אונים. זה היה בלתי נסבל."
היו עוד מספר אירועים כאלה בילדות בה אביה הציג את הפלייר האדום וקירב אותו אליה ככה בצורה מאיימת ומשפילה, אך מספיק ארוע אחד כזה כדי ליצור את הצלקת. כך גם היה אצלה. על עומק הצלקת שנוצרה ואיך השפיעה עליה לאורך חייה, אולי אכתוב בפוסט אחר.
פסט פורוורד אלי, זה היה עוד אחד ממפגשי יום שבת שלנו שבהם היא באה אלי ושיחקנו את המשחקים שלי. עם כיסוי עיניים שמכסה את פניה, היה עליה למצוא כדור טניס שהצבתי במרחב הסלון ולתת לי אותו. מבלי שיכלה לשים לב, הנחתי מספר כוסות זכוכית דקה על השולחן.
בחלוף אי אילו רגעים של משחק כזה, היא עשתה את הטעות שלה חיכיתי, שלחה את ידה והפילה כוס שמיד התנפצה.
הרגשתי איך קול ניפוץ הכוס על הרצפה גרם מיד לגופה להפוך קפוץ ונדמה היה שהיא פתאום קטנה יותר, מכונסת. החוויה החושית היא מה שהמוח שלנו זוכר, והיא הדבר שהכי מטרגר אותנו.
נגעתי בראשה בסימן שמסמן לה לעצור ולהתיישב, וכך עשתה. דקות ארוכות ישבה ככה עם הכיסוי מתבשלת בתוך עצמה, בשעה שאני הלכתי לחדר אחר וחזרתי. נעמדתי למולה ובלי לומר דבר, כיוונתי את פרצופה כלפי מעלה עם אצבע שנוגעת בסנטרה.
הורדתי לה את הכיסוי כדי שתראה אותי מולה, אוחז בפלייר אדום מול פניה. מבטי חמור ובז, רשף בעיני הנעולות עליה, בלא אומר דבר. רק מסתכל. בוחן. מפשיט אותה משכבותיה במבטי. מחזיר אותה במכונת הזמן שלי אל גיל שבע. פחד נורא מילא אותה ודמעות כבדות נקוו בעיניה.
פתחתי את פיה עם אצבעותיי והוצאתי החוצה את לשונה כדי לנעול עליה את הפלייר באחיזה חזקה. וככה היא נותרה מולי: יושבת ומבטה מעלה אלי, שבוי בי, דמעותיה זולגות מפחד והשפלה, לשונה מוחזקת מחוץ לפיה באמצעות הפלייר האדום שלי. רכנתי אליה באיטיות וירקתי בעוצמה על פניה ואל תוך פיה. ופתאום האקט הפשוט הזה, יריקה, כזה שבדרך כלל היא מאוד אהבה, הפך בתוך קונטקסט ייחודי לאקט משפיל נורא.
כך נראו כמעט כל האקטים שביצעתי בה. הם אינם התקיימו בואקום. הם אינם סיבות לכשעצמם - אלא תוצאות שמתרחשות בתוך הקשר. האקטים פחות משמעותיים - ההקשר תמיד היה הדבר החשוב.
והנה היא עם לשון בחוץ ורוק שניגר על פניה - מצטמצמת, מצטמצמת, וכמעט נעלמת. ערומה לא רק מבגדיה, אלא גם מהשנים שעברו וכל מה שהן הלבישו עליה, מופיעה לנגד עיני כהתגלמות הכלום והאפס שהיא, צוללת לתהום ורק עיניה דרך מבטה בי מקוות, מתפללות, שאהיה שם בקרקעית לתפוס אותה. ואל מול אפסיותה זו שנגלתה בפני חוויתי התעוררות פיזית גדולה.
הורדתי אותה על ארבע כשהפלייר עדיין אחוז על לשונה וחדרתי אליה לאט הפעם, אבל לא בעדינות. סנטימטר אחר סנטימטר נכנס אליה, וכל אחד מהם הזכיר לה: את אינך קובעת, אינך מחליטה. את רק אבודה בעולם שלי. בתהום שלי.
פעם אחר פעם הלמתי בה ככה באופן שמראה לה מה היא כעת. וברגע הנכון התקרבתי אליה, לוחש לה באוזנה: "תגמרי".
והנה היא גומרת בגלים בלתי נגמרים של אורגזמה. גונחת תחתיי עם לשון בחוץ ופנים רטובות מרוק ודמעות. משחררת את עצמה באופן מוחלט מהעירום שלה, מהשנים שלה. מתמסרת אלי דרך הכאב שידעתי להעניק לה.
---
השכבתי אותה על הספה, רכנתי לרצפה ופיניתי את שאריות הכוס שנשברה. אבל לרגע אחד שלחתי לה מבט קצר, ועיני אמרו לה: "את ילדה טובה."