היו כל מיני סיבות מדוע היא נשארה איתי. אהבה גדולה שנתתי לה, תהא מעוותת ככל שתהיה, בוודאי היתה שם. תשומת לב. היכולת שלי לראות אותה - את כולה, היתה משהו שהיא קיבלה ממני לאורך כל היחסים שלנו עוד מהיום הראשון. אבל היה דבר אחד מעל הכל שנתתי לה באופן שאף אחד אחר לא נתן לה מעולם.
השקט.
אני לא אדם שעושה הכללות, אבל כמעט כל אישה, בוודאי שבמרחב כמו זה, שעוסק במיניות אלטרנטיבית, סובלת מרעש בראש שלה. כל אחת והרעש הייחודי שלה. "רעש נשי", אפשר לכנות אותו אפילו. ואם הגבר שאיתה משכיל ללמוד את הרעש ממנו היא סובלת, לאפיין אותו, להבין את מקורותיו, ולבסוף גם לדעת לשלוט בווליום שלו, לא זו בלבד שהבנה כזו תיטיב איתו ועם הדינמיקה שתיווצר ביניהם, אלא שהיא עשויה אף להוביל להיקשרות חזקה מאוד מצידה, ובהתאמה גם מצידו.
ולפיכך אני פעלתי באופן הבא. להבין אותה ראשית כל. אבל לא רק עם הראש שלי, זה הלוא סוג אחד של הבנה, והיא די מוגבלת. להבין אותה גם עם הגוף שלי ועם הרגש שלי. להבין אותה טוב עד כדי כך שאני הופך לחלק ממנה. לגרוק אותה, למי שמכיר את המונח שטבע היינלין בספרו "גר בארץ נוכרייה".
רק מתוך מקום של הבנה יסודית כזו היה בכוחי להפשיט ממנה את השכבות. ארבע שכבות במספר שהיו לה, בדרך אל החמישית. שכבה אחת יורדת - הרעש בראש שלה עמום יותר. נוכח, אבל לא זועק. שכבה שניה יורדת, הרעש חלש יותר. כמו אדם המדבר איתנו מבעד לזכוכית עבה. שכבה שלישית יורדת והרעש כבר כמעט ולא מובחן. כמו מישהו שנמצא מצידה השני של מערה ארוכה, או לוחש לנו בעדינות באוזן. ולבסוף השכבה הרביעית יורדת ושם, במקום הנדיר הזה, הושגה דממה טוטאלית. ואקום - ריק.
הריק הוא הביטול שלה. הצמצום שלה לכדי האפס המוחלט. המקום הנמוך ביותר והגבוה ביותר אליו היה בכוחה להגיע - בעת ובעונה אחת. הספייס בו כל האסונות שהמטתי עליה נעלמו, כל הכאבים התמוססו; האונס הפיזי והרגשי. אם הסרת השכבות היתה הזיקוק שלה, הרי שעם הסרת השכבה הרביעית היא הפכה מזוקקת, טהורה.
נעלמת שאין רואים אותה ואין שומעים אותה. הכלי הבלעדי שלי דרכו אני מעביר את האפלה שלי. הנשלטת הטוטאלית בידיו של השולט, שאיפשר לה למצוא את הגביע הקדוש הנחשק והמפחיד שלה.
לראות אותה ככה, לשלוט בה ככה - בגרעין הקטנטן שהיא, הטהור, הנקי, להנחית עליה את השקט העוטף אותה מבפנים ומבחוץ - נתן לי מעט שקט מהרעשים הזועקים שלי עצמי.