כילד, מצאתי פעם אחת אחרי מדורת ל"ג בעומר גור שחור נטוש, מיילל, בחצר של איזה בית. האדם שהתגורר שם אמר שהכלב אינו שלו אז לקחתי אותו. קראתי לו לאקי על המזל שהיה לו שאני מצאתי אותו.
לימים לאקי התברר כרוטוויילר מעורב עם איזה זן של רועה אירופאי, והפך לכלב שעורר בסביבתו בעיקר טרור. אל תבינו אותי לא נכון, לאקי היה כלב מתוק - אני הכרתי אותו היטב. אבל כאשר גוש המתיקות השחור הזה ששוקל 75 קילוגרם רץ לברך זר לשלום, זה לרוב נגמר במנוסה בואכה התקף לב.
אלא שלאקי היה כלב מחונך - אני עצמי חינכתי אותו. לא ידעתי דבר על חינוך כלבים ובאותה התקופה גם לא היו את המשאבים הדיגיטליים שיש היום, אז קניתי ספר וקראתי אותו. לאחריו קניתי עוד ספר, קראתי גם אותו. המשכתי לעשות כך בשעה שאני מתרגל בפרקטיקה עם לאקי את המידע עליו קראתי, וכך יצרתי בתוכי ידע על אילוף כלבים.
כילד, אהבתי את זה מאוד. תבינו. לאקי היה יצור אימתני, גדול ממני וחזק ממני בהרבה. אבל אני, פספוס קטן, שלטתי בו שליטה מוחלטת. כשרציתי שיישב עשיתי לו סימן וישב. כשרציתי שיילך עשיתי לו סימן אחר והלך. הייתי מתבונן בו לעתים כרבע שעה מזיל ליטרים של ריר מול צלחת האוכל שהגשתי לו, כי עוד לא אמרתי לו "בתיאבון". מחכה בישיבה, גופו קפוץ כאגרוף ועיניו בפוקוס מלא עלי - מתחננות. מחכות שאתן את ההוראה.
אילו הייתי שולח את לאקי לקפוץ מגשר, היה קופץ. אילו הייתי מורה לו לרוץ לכביש סואן או לקפוץ למים עמוקים, היה עושה כדבריי. לאף אחד אחר לא הקשיב; רק לי. לאקי קיבל על עצמו אותי כבעלים המוחלט שלו ונתן בי אמון טוטאלי. ואני מצידי קיבלתי על עצמי את תפקיד המגן ששומר עליו. לראשונה בחיי הבנתי את האחריות הרבה הכרוכה בבעלות על יצור חי. אבל הבנתי אז גם עוד משהו חשוב לא פחות.
היצר שלי לקחת את אותו יצור חי ולעצב אותו בדמותי. להיכנס כל כך עמוק אל תוך התודעה שלו, עד שלא יישאר בה דבר חוץ ממני. להיות נוכח בתוכו כשם שהוא עצמו נוכח בו ובכך לסלק את האינדבדואליזם שלו, את הזהות שלו, את הדברים המייחדים אותו, שכן הוא כולו הפך לערוץ דרכו אני מעביר למעשה את עצמי.
המפגש המכונן שלי עם לאקי בילדות שלי נתן לי תמונת מראה שהראתה לי את הצורך שלי בשליטה. ואכן לימים השתמשתי באותו הידע שצברתי בילדותי, עליה, בת אדם הפעם: כדי להפוך גם אותה לערוץ, לצינור, דרכו אני מעביר את עצמי. לפלוש אליה לתוכה ולסלק ממנה את האינדבדואליזם שלה, את החופש שלה, את הבחירה שלה, את האנושיות שבה. לאנוס את דרכי אליה. לקחת ממנה את הכל ולהחליף אותה בי. היא - המתקיימת ותו לא. היא - הזונה. הצינור. הבבואה שלי. היא שלא נותר בה כלום כי כל מה שממלא אותה הוא - אני - עד אפס מקום.