כולנו מכירים את תחושת הרעב, אבל שווה להתעכב עליה ולנתח אותה שכן רעב אמיתי וחזק הוא צורך עז שעשוי להשתלט על ההוויה שלנו ואף לשנות את ההתנהגות שלנו. נתבונן בטבע ונראה שבקרב בעלי חיים רבים רעב כבד עשוי לגרום להתנהגות של לקיחת סיכונים, אגרסיביות, הפחתת הסיכוי לתגובת "ברח" והגברתו לתגובת "הילחם" בהתאמה, ועוד. טרף שפעיל בשעות הלילה עשוי לדוגמה לצאת באור יום מן המסתור שלו ואף לחפש מזון באזורים בהם הוא חשוף לטורפים פוטנציאליים.
אצל בני אדם רעב עשוי לגרום לעצבנות וחוסר שקט, ירידה ניכרת ביכולת השיפוט ובחשיבה הביקורתית, ירידה במידת הסבלנות והאמפתיה כלפי האחר, ועוד.
מצידו השני רעב עשוי לשמש ככלי לימודי. מחקרים הראו פעילות מוגברת בהיפותלמוס לנוכח רעב, שבתורו משפיע ישירות על מנגנוני תגמול במסלוליהם הדופמינרגיים. הווה אומר שסיפוק הרעב לנוכח הצגה של התנהגות מסוימת, יפעל באופן ישיר כדי לעודד את ההתנהגות הזו ולהגביר את הסיכויים שהיא תישנה בעתיד.
עד כאן השיעור בפסיכולוגיה התנהגותית וכעת לנושא עליו רציתי לדבר באמת.
גם אני כמו רבים אחרים השתמשתי ברעב ככלי. אבל פה הרעב הוא מיוחד: הוא אינו נוצר יש מאין. ולכן מדובר בתהליך דו-שלבי: בשלב הראשון יש לפתוח את התיאבון. התיאבון לתשומת הלב שלי, להקשבה, לאמפתיה, למלים שלי הנכתבות עבורה, למגע שלי, בין אם כזה שהוא מיני ובין אם אחר. לפתוח את התיאבון שלה אלי ולגרום לה לרצות לטרוף אותי, להיות איתי כל הזמן, זוהי מטרתו של השלב הראשון.
והשלב השני באותו תהליך דו-שלבי הוא כמובן לשלול ממנה את כל אלה. לשלול את תשומת הלב שהתרגלה לקבל, לשלול את האמפתיה, המלים. לשלול גם את המגע. לגרום לה לרעוב אלי רעב כל כך גדול: זהו לא רק השלב השני וההכרחי בכל מערכת יחסים של שליטה, אלא גם צורך שנמצא בבסיס של האישיות שלי. מניין בא הצורך הזה ומה בדיוק הוא מספק, זה כבר נושא לפוסט אחר שאולי אכתוב עליו בעתיד.
הרעב, בתורו, מייצר תלות; אובססיה. הוא יגרום לה להתקרב אף שאינה יודעת בדיוק מה תקבל. האם יהיה שם חיבוק, או אפילו סטירה נעימה? או שמא יופיע דבר אפל ממנה בהרבה? היא תיקח את הסיכון כי היא רעבה. ואני, מצידי, מרוויח פעמיים. פעם אחת אני מרוויח את האפשרות לאלף אותה להתנהגות שהיא מועילה ורצויה, כמו התחננות למשל. ופעם שניה אני מרוויח את האפשרות לשחרר עליה את האפלה שלי. להתפרץ עליה את ההתפרצות שלי, לצמצם אותה, לבטל אותה, להוציא את האור שלה ולעטוף אותו בחושך שלי עד שאין דבר מלבדו.
כי כשהיא רעבה זה לא זמן להתנהגות שיפוטית או הפעלת חשיבה ביקורתית. זה זמן יצר.