ציינתי בפוסט הקודם שאולי אספר מניין בא הצורך שלי ביצירת הרעב אצל זו שאיתי, ואעשה זאת פה למרות שמדובר בחשיפה שאינה פשוטה עבורי.
הסביבה שבה ביליתי את שנות ילדותי וגם השנים שהתלוו אליהן בהמשך כנער, לא היתה מיטבית. היתה שם התעללות פיזית ורגשית מצידה ולאחר מכן גם מצידו. גסלייטינג, מניפולציות והשפלות מסוגים שונים. היו הרבה, הרבה שתיקות. כתבתי לא מזמן על לאקי, הכלב שאימצתי כילד והחשיבות הרבה שהיתה לו כדמות מכוננת בחיים שלי. לא כתבתי בפוסט (אם כי כן ציינתי באחת התגובות) על הפעם ההיא שאבא שלי כעס עלי מאוד, לא זוכר על מה, ובתגובה לכך לקח את לאקי לאיזה יער או מקום נטוש וירה בו למוות.
פעמים אחדות ההתעללות הופנתה כלפי ישירות, בעוד שבפעמים אחרות חוויתי אותה כצד שלישי המתבונן מהצד. עד היום אני לא בטוח מה היה יותר גרוע.
ולמרות כל זה, באיזו מידה סיטואציית החיים הזו תרמה למי שאני היום? הלוא כבר בגיל מאוד צעיר גיליתי את הסדיזם שלי, על צדדיו הפיזיים והנפשיים כאחד. האם חוויתי התעללות גם כתינוק בן יומו? אין לדעת. האם יש מרכיב גנטי בנטיה הסדיסטית שלי ושל סדיסטים אחרים? אין לי ספק שכן.
ניתחתי את העבר שלי שוב, ושוב, ושוב. אני חוזר אליו מפעם לפעם במן אובססיה כזו, משחזר אירועים שנחרטו בזכרוני, תמונות של סבל. אני חווה מחדש משהו מהסבל הזה ביחד עם עוררות מסוימת. עוררות המשולבת בסבל זה תמהיל קונפליקטואלי שאליו התרגלתי לא רק בכל הנוגע אלי עצמי, אלא גם בכל הקשור לזו הבוחרת להיות איתי.
ניתן להבין בקלות, לפיכך, שמודל האהבה שהתקבע אצלי הוא מעוות מאוד. ומכאן גם עולה הצורך שלי ברעב שלה. כי בראש שלי, בפנטזיה שלי, אם היא תרעב מספיק אלי, אם היא תסבול מספיק בשבילי, אם היא תתבטל עד הסוף ותתמסר אלי טוטאלית, אם היא תשים את החיים שלה בידיים שלי פשוטו כמשמעו, אולי אז סוף כל סוף אשתכנע שהיא באמת אוהבת אותי.
אלא שרוע בהגדרתו הוא משולל אהבה. והמקורות שלי, לצערי, הם מקורות של רוע, על כן הפנטזיה הזו תישאר לעולם פנטזיה.