יש בי צד שצריך להגיע לקצוות. קוראיי הקבועים כבר מכירים את הצד הזה היטב שעליו כתבתי רבות והדגמתי בחלק מקטעי העבר שלי כמו ערב טעימות, פאק יו, שלוליתית ואחרים.
אני ממעיט לדבר על הדברים שהתרחשו בסוף המפגשים וגם לא מרחיב הרבה על אפטר קר. יש מספר סיבות מדוע אני בוחר להתבטא כך ולא אחרת, אחת מהן היא שאני לא מאמין במה שמכונה "אפטר קר".
כי אני לעולם לא מוריד את כובע הסדיסט המכאיב ועוטה על עצמי את כובע האבא המלטף. אני מביא את שניהם יחד, כל הזמן, גם אם פה אני מתמקד בעיקר באחד מהם. אין אצלי איזה רגע בו אני עוצר ואומר הנה, עכשיו זמן אפטר קר. כי אם יש רק אפטר קר, מה לגבי "ביפור" קר? הוא לא חשוב? ובאותה הצורה, מה לגבי "דיורינג" קר? נעלם?
אין ביפור, אין דיורינג, אין אפטר. יש רק - קר. יש נוכחות מלאה שלי שם איתה והבנה שלמה ומודעת של מה אני צריך ומה היא צריכה בכל נקודת זמן - בזמן אמת.
אני לא מנצל; לא מצלק. אני פותח דלתות בנפש שלה ומוביל אותה אל החדרים שבפנים. ושם אנחנו מתקיימים לרגע, נושמים, מתבוננים סביב, חווים את החוויה ומבינים את המשמעות של להתקיים בחדר הזה. חדר ההשפלה הקיצונית, חדר הכאב, חדר ההתמסרות המוחלטת. חדרים חדרים בנפש שלנו, את כולם אני ממפה, לתוך כולם אני נכנס, גם אלה הנעולים מאחורי כספת.
אבל אנחנו לא נשארים שם. כי אם הובלתי אותך אל החדר בנפש שלך ואת בחרת לקחת את ידי ולצעוד לתוכו איתי כשנתת לי את המפתח הפותח אותו, הרי שגם אני אהיה זה שייקח את ידך ויוציא אותך מהחדר לאחר שחווינו אותו, למדנו בו מה שהיינו צריכים ללמוד, או הפקנו ממנו את התועלת שאותה ביקשנו לקבל, או לעתים אפילו הופתענו לקבל דבר מה שלא ידענו שבכלל רצינו.
אני פותח את דלתות הנפש, משאיר בהן את החותם שלי, ולוקח לאחר מכן אותך ואותי בחזרה למציאות - לבאלאנס. אין ביפור, דיורינג או אפטר קר. יש רק קר, והמסלול שלנו הוא תמיד מעגלי.