יש משהו מאוד משחרר שקורה בנפש האנושית כשאדם מקבל על עצמו גזר דין שיודע מראש שהוא סופי, או אף סופני. אנשים לדוגמה המרצים עונשי מאסר חיים, או כאלה הנידונים למוות. אנשים שקיבלו בשורת איוב על מחלה המתפשטת בגופם ונותרו להם עוד כך וכך חודשים לחיות. ככל שגזר הדין שאדם מקבל קרוב יותר, כך האדם יתעורר ובזמן שנותר לו, ככל שגופו ונפשו יאפשרו לו, ירגיש הלה שהינו בחיים - במלוא מובן המילה.
להבדיל אלף הבדלות, גם איתה זיהיתי במקרים מסוימים נקודות כאלה בזמן, בהן היא הבינה את רוע הגזרה שהוטלה עליה במהלך עוד אחת מההתפרצויות שלי עליה. מדובר בניואנס שצף ברגע קצרצר של זמן וניתן בקלות לפספס אותו, אבל אני לא פספסתי.
עד אותו הרגע ניתן היה להרגיש עוד בהתנגדות מסוימת מצידה. אני לא מדבר על דברים כמו ניסיונות לברוח ממני או התחצפויות למיניהן. ההתנגדות היתה במרחב הגופני והנפשי בעיקר. האופן שבו הגוף שלה התפתל כשקיבלה עוד הצלפה ממני; האינטונציה של הצרחות שלה; הנהרות שיצרו הדמעות שלה במורד פניה; כל אלה דיברו אלי מסר ברור: אתה אינך שולט בי. אני עוד שייכת לי.
אל תבינו אותי לא נכון. אני לא הוקעתי אותה על כך שלא שיחררה את השליטה. לא הענשתי. כי אני ידעתי מאז ומתמיד את טבעו העיקש, המרדן, הסרבן והעמיד של הרצון האנושי להתנגדות. הצורך שלה להתנגד לי ולעמוד איתנה מולי, הוא חלק ממה שהופך אותה אנושית באותו האופן שהצורך שלי לשבור את הרצון הזה שבה הוא חלק ממה שהופך אותי לחיה הסדיסטית שאני.
הרגעים המובילים אל השבירה שלה הם כמו מסע מפרך; דרך פתלתלה. ובסוף הדרך הזו יש את הפסגה. הפסגה בה אני מביס אותה היא תחתית התהום אליה היא נופלת וככל שאני עולה מעלה אל אותה פסגה, כך היא יורדת מטה אל התהום שלה בהתאמה הרמונית שיש בה מן הפשטות, הסימטריה והאסתטיקה שהינן כה יפות לעין.
והנה מגיע הרגע שבו הגוף שלה חודל מלהתנגד לאסונות שאני ממיט עליו ללא מנוח. צרחותיה הופכות עמומות; דמעותיה יובשות. ובחיי, אני יכול להישבע שבזווית עינה העצומה זהו זכר של חיוך, אליו אני שם לב. זהו חיוך של אישה שקיבלה בנפשה ובהווייתה את גזר דינה. היא איננה בשליטה עוד. היא איננה מחליטה. אפילו הכאב שהיא חווה, הצרחות שהיא צורחת, הדמעות שהיא בוכה, האוויר שהיא נושמת - הם אינם שלה. הם שלי. הסוהר שלה. הבעלים השולט. המוציא אל הפועל. האבא. האלוהים. ה-הכל שלה. וכמו אסיר הנידון למוות או אדם שקיבל בשורת איוב, להבדיל אלף הבדלות, זהו הרגע בו היא חווה חיות אמיתית - רגע הכניעה שלה.