"זה טוב שמצאת פורקן ליצרים שלך בתוך המסגרת המוגדרת של הבדס"ם בה מתקיימת הסכמה הדדית", מאבחנת המטפלת החדשה, שלישית במספר בעת הזו, בפגישה השניה שלנו. "לא בדיוק", עניתי. אני בוחן אותה לרגע במבטי לפני שאני ממשיך. משהו באומניפוטנטיות שמפגינה המטפלת היושבת בצידו השני של המתרס, מטריד אותי. כמו זמזום עמום ומעצבן בחלל שמזכיר לי שפה אני לא המנווט, אלא זה שמנווטים אותו.
"אבר קטן יש לאדם." ציטטתי כדבריי חז"ל. "מרעיבו - שבע; משביעו - רעב." השלמתי את הציטוט.
"עצם העיסוק שלי בבדס"ם דווקא מגביר את היצר שלי, מעורר אותו עד לכדי המקסימום - אותו המקסימום שאני יודע שאליו אסור לי לעולם להגיע. אני רודף אחרי דרקון שלעולם לא ארשה לעצמי לתפוס. זהו הפטיש." שיתפתי באבחנה משלי.
"קורה לך שאתה צריך להשקיע מאמץ כדי לדכא את היצר בסיטואציות יומיומיות מחוץ לבדס"ם?" - היא שואלת.
"כן, כל הזמן." אני עונה וממשיך. "הצורך להשפיל, להכאיב. בעיקר סביב נקבות. תחושת הסיפוק והצורך לצחוק שמתעורר לנוכח כאב של האחר. אבל אני יכול לדכא אותם. אני יודע לעשות את התנועה הזו. אלא שבעשותי כך אני גם מכבה דבר מה בתוכי. המוטיבציה שלי נפגעת, כוח החיות שלי. לאורך זמן, המציאות שלי הופכת רדודה יותר ומאבדת את הצבעוניות שלה. הכל לאט לאט משתנה לגוונים של אפור. וזהו הסדן." השלמתי את הנקודה שלי בצער מסוים. הוספנו לדבר עוד קצת על הפנטזיות שלי. נשמרתי במילותיי.
"אני מבינה כעת למה ביררת איתי קודם מתי בדיוק חלה עלי חובת הדיווח", היא הודתה.
"חשוב לי שתדעי", הדגשתי בפעם השניה בשיחה, "שאין לי ולא תהיה לי כוונה לפגוע באדם אחר או בעצמי."
"לכולם יש מחשבות רצחניות", היא קובעת. אני סולד קשות מאותו ניסיון בלתי פוסק של מטפלים לנרמל את רגשותיו של המטופל שלהם על ידי השוואות. האפשרות שאחרים סובלים במידה זו או אחרת מאותה הצרה ממנה אני סובל, אינה מהווה עבורי נחמה כהוא זה, וגם לא גורמת לי להרגיש נורמלי. מה זה אומר בכלל, להרגיש "נורמלי"?
"אלא שאצלך המחשבות הללו והרגשות שמתלווים אליהן מופיעים באופן תדיר וברמת עצימות גבוהה יותר. אבל יש מקום לפנטזיות שלך בתוכך, ויש גם דרך לחיות איתן בשלום", היא מנסה לעודד אותי, ואולי הפעם במידה מסוימת גם מצליחה.
כי "לחיות בשלום" זו מתנה שאני אקח בשתי ידיים. זה עדיף לי מלחיות בין פטיש ובין סדן, ובין כה וכה ברור לי שיותר מזה, ממנה לפחות, אין טעם שאבקש.