כשהייתי בכיתה ו' יצאה הכיתה לטיול שנתי של לילה ובו ישנים בבית ספר שדה. לא זכור לי הרבה מאותו טיול, אבל כן היו בו שני אירועים שנחרטו עמוק בזכרוני.
כאשר התחלקנו במהלך היום לחדרים, אני הצטרפתי לחדר של ה"מופרעים" - שלושה ילדים אאוטסיידרים כאלה, דומים לי מבחינות מסוימות, שהתגבשו יחד וקיבלו חדר עם מיטת קומתיים ועוד שתי מיטות בודדות.
בערב לאחר כיבוי האורות, באו שלוש בנות כיתתנו אלינו לחדר כדי לשחק. אורלי ושי, שתיהן היו ילדות טובות, ואחת נוספת ורד שהיתה מעט מופרעת כמונו. החלטנו לשחק בנשיקות, אבל היות שהיו רק שלוש בנות וארבעה בנים, קבענו שנעשה סבב אחת לכמה דקות. וכך אכן עשינו, כאשר כל פעם הבנות עוברות בין הבנים, מכבים את האור, ומתנשקים. עם לשון אפילו.
ניתן לומר שזו היתה הנשיקה הראשונה שלי, לא עם בת אחת, אלא עם כל השלוש, לפרקים - אורלי, שי וורד. למרות שחלק מהבנות כבר היו מפותחות מעט, אני לא העזתי לגעת בהן יותר מדי, וגם לא הרגשתי דבר במהלך הנשיקות הללו. למען האמת, הן אפילו קצת הגעילו אותי, הבנה שכמובן השארתי לעצמי מבלי לחלוק עם אף אחד.
רק הנשיקה עם שי הרגישה לי נעימה. לא בשום צורה מינית, לא התעוררתי מהנשיקה הזו, אבל כן, בשונה מהבנות האחרות, היא גרמה לי להרגיש "טוב" - טוב שלא ידעתי לפענח ולא עסקתי בו, אלא פשוט הרגשתי אותו ונתתי לו להתקיים בי כפי שהוא. באופן תם המאפיין את חשיבתם של חלק מהילדים בגיל הזה.
המשכנו לשחק ככה אולי חצי שעה או קצת יותר בשעה שאנחנו מצחקקים ומגלים על עצמנו משהו אולי בשלב מעט מוקדם מדי של החיים, ולבסוף כאשר נהיה מאוחר, הבנות הלכו בחזרה לחדרן ומאז לא דיברנו על הארוע לא בינינו וגם לא עם אחרים.
הדבר המשמעותי יותר, כך לימים הבנתי, התרחש דווקא ביום שאחרי אותו ערב "נשיקה ראשונה" שחוויתי בטיול השנתי. טיפסנו על איזה הר ובשלב מסוים שי, שצעדה ליידי, מעדה ונפלה נפילה די חזקה אל הקרקע הקשה והיבשה באזור המדברי בו טיילנו. התיישבה ואחזה בברך שלה בשעה שדם החל זולג ממנה לאורך רגלה. והנה הופיעו הצרחות שלה - צרחות של ילדה קטנה ומבועתת המבטאות בהלה, כאב וחוסר אונים אל מול הנפילה ומראה הדם הזולג ממנה.
מסכנה קטנה, מיד נאספו כמה ילדים סביבה, אני ביניהם, ובאה מורה ביחד עם חובש לעזור לה. אבל לקח להם זמן מה להרגיע את צרחותיה בשעה שהם מנחמים אותה, מחבקים, מחטאים את פצעה וחובשים אותו.
ודווקא ההרגשה שהרגשתי באותם הרגעים נחרטה במקום עמוק יותר מהארוע שקרה בערב שלפני כן: תחילה הרגשתי עוד מאותה הרגשה נעימה שחוויתי רק איתה כשהתנשקנו על המיטה שלי בחדר, אבל ברמת עצימות גבוהה יותר ומובחנת יותר ששטפה כמו גל את הגוף שלי מהראש ועד כפות הרגליים. לאחר מכן הרגשתי את אותו צורך לצחוק עליו כבר כתבתי פה, צורך לפרוק את האנרגיה החיובית המצטברת בתוכי. ולבסוף הרגשתי, בפעם הראשונה בחיי עד כמה שזכור לי, הרגשה של עוררות. האיבר הקטן שלי התחיל להתקשות, מבלי שידעתי אפילו למה.
אני זוכר את הבושה שעטפה אותי כששי הפסיקה סוף סוף לבכות ואני הרגשתי אכזבה. "תבכי עוד" אמרתי לעצמי בלב, מנסה להסתיר את הזקפה שלי, את הצחוק שעומד להתפרץ החוצה, ואת הסערה המתחוללת בתוכי למשמע צרחותיה, הדם הניגר על רגלה והדמעות השוטפות את פניה. בושה גדולה.
ניתן לומר שאני עצמי מאז התפתחתי - כי כשאני מבטל אותה, מגיר ממנה דם, דמעות, וכל נוזל שארצה - את הבושה אני כבר לא מרגיש, את הצחוק כבר אין לי צורך לדכא, ואת הסערה המתחוללת בי אני מוציא כשאני מעביר את עצמי דרכה - הצינור שלי - בדרכי הייחודית.