כשם שהיה כך גם יהיה, לפעמים אני אומר לעצמי, כשאני מתבונן מהצד ויכול לראות בעיני רוחי את גלגל החיים מסתובב. תמיד הייתי אדם כזה: מתבונן מהצד; לא לוקח חלק; לא שייך. נטע זר בעולם של נטעים זרים.
בין גיל חמש לגיל שש או שבע היה לי חלום בעתות שחזר על עצמו כמעט מדי לילה: אני מתעורר ויוצא לסלון, שם אני פוגש באמא שלי ואח שלי. אבל הם אינם עצמם, אלא הפכו למפלצות דמויות עורבים, מתבוננות בי בעיניהן השחורות והריקות, ריר נוזל ממקוריהן הגדולים. אך הן אינן רוצות להרע לי.
מבועת, אני בורח מהבית.
והנה ברחוב ההומה אני מגלה שכל בני האדם הפכו למפלצות דמויות עורב כאלה. הן מתחככות בי ואני מרגיש את נוצותיהן המחוספסות נוגעות בעור שלי. הריר שלהן נוזל עלי ונספג בעורי. ואני מבין שזהו, נשארתי לבד עלי אדמות.
מבועת, אני בורח חזרה הביתה.
נכנס מיד לשירותים ונועל את הדלת מאחורי, שלא יכנסו המפלצות הללו, שלא יגעו בי. מסתכל לרגע במראה שבשירותים ומזדעזע - גם אני עורב כזה - ומתעורר בבהלה.
בילדותי למדתי שאין מקום בטוח. לא בבית, לא מחוץ לבית. בבגרותי אני משתדל לא להעביר הלאה את הלמידה הזו לבנותיי. אבותי אכלו בוסר ושיני קהו, אך אני איני מוכן עוד לאכול בוסר. אלא שגם עליהן אני מתבונן לפעמים ומופיעה ההרגשה המפחידה הזו אותה ציינתי בהתחלה: כשם שהיה, כך יהיה, כי גלגל - אין לו צדדים, אין לו כיוונים, גם לא זוויות. ופחד גדול עולה בי, פן גם האב הזה יאכל בוסר, ומה יעלה בגורל שיני בנותיו.