לאנשים שסובלים מחרדת נטישה יש נטייה לספר לעצמם את סיפור הנטישה שלהם בכל כך הרבה צורות, עד שהוא סוף כל סוף מתקבע בהם כתוצאה מאפקט מוכר שנקרא אפקט הפיגמליון. ובאופן אירוני ההתקבעות הזו היא גם הנבואה שמגשימה את עצמה, בשעה שאותם אנשים מעמידים את זולתם במבחנים, לעתים גלויים ולעתים נסתרים, שמטרתם לבחון, לבדוק, לאשש: מתי יבוא הרגע בו הוא סוף סוף ינטוש אותי.
כי זה מה שיש בגרעין של אותו סיפור: תמיד נוטשים אותי. תמיד. ואם תמיד נוטשים אותי, הרי שזו רק שאלה של זמן ושל כוח המבחן שאצליח להמציא, עד שהצד השני, אהובי, סוף סוף ייכשל בו. הכישלון שלו הוא ההצלחה שלי - ההוכחה שהסיפור שלי נכון. סיפור הנטישה שלי.
ובתוך כך, אותם מנגנוני הגנה קוגניטיביים להם זכינו כבני אדם, בוגדים בנו בשעה שהם הופכים לחרב פיפיות שמזיקה לנו ולא מאפשרת לנו להרגיש את הדבר שבו אנחנו באמת חושקים, הלוא הוא ההפך הגמור מנטישה - אהבה ללא תנאים.