"תחושת הדחייה הזו שאתה מרגיש לנוכח כפייה של האחר את הצרכים שלו עליך, החובה שלך לשרת אחרים, אתה יכול לתאר מתי הרגשת אותה לראשונה בעבר?"
יושבת מולי על הספה, האומניפוטנטית הזו, נטולת הבעה לחלוטין היא מסתכלת עלי, ויחד עם זאת קולה מלא במה שאני מזהה כאמפתיה.
"אני זוכר התגברות של התחושות האלה גם בתדירות שלהן וגם ברמת העצימות שלהן, סביב התקופה בה התחתנתי, מול מי שהיתה דאז אשתי. אבל אני זוכר את המקורות של התחושה, או משהו דומה לה, עוד בילדות המוקדמת שלי."
"אמרת לי בפגישה הקודמת שכאשר אני שואלת אותך שאלה, אתה מרגיש חובה לענות לי. אני רוצה שתדע שאין לך חובה כזו." היא מחכה שאאשר את דבריה לפני שממשיכה לשאלה הבאה. "תרצה לספר לי על הילדות שלך?"
"כן." אני עונה לה, הפעם אני עצמי נטול הבעה, מרגיש מיד שאני מתרחק מעצמי, משהו מהאומניפוטנטיות שלה חזר אלי בשעה שאני מספר לה סיפור כביכול סיפרתי אותו על אדם אחר. זאת היתה אמא של M שהתעללה בו פיזית ורגשית, לא אמא שלי. זה היה אבא של M שהשפיל אותו, את הגוף שלו, את הדיבור המגומגם שלו. זה לא אני.
אני משתף אותה במספר סיפורים מהילדות של M והיא יושבת ומקשיבה. אני לא עצוב, לא בוכה, להפך - אני מתבדח לפרקים, צוחק מהבדיחות המטופשות שלי כשהיא לובשת מולי את ארשת פניה החמורה. ואז שתיקה מחרישה.
"אלה סיפורים מאוד קשים." היא סוף כל סוף אומרת. "התעללות, הטרדה."
"כן", אני מאשר. "היום זה לא היה עובר, אבל פעם דברים היו אחרת", אני מנסה לנרמל, כביכול מחפש תירוצים שיעזרו לי למצוא איזה היגיון בדברים. הסבר. תשובה לשאלה שבמהותה אין לה תשובה: "למה כן."
"הדבר מתיישב עם דינמיקת הכוחות עליה שיתפת אותי בפגישה שעברה. דיברת גם על הדינמיקה בינינו, שגורמת לך להרגיש לא נעים."
והיא צודקת. כי בחוויה שלי אל מול בני אדם יהיו באשר יהיו, לעולם אין שיוויון. אין איזון. לעולם אחתור להיות מעל האדם שמולי, גם אם מדובר רק בחוויה פנימית שלי שלא מתבטאת מולו מפורשות. כי שם כשאני למעלה - אני בשליטה. שם אני המכתיב. אני הקובע.
שם איתה אני האלוהים. והיא הצינור, הכלום, האפס. רק שם היא ואני הופכים לשניים - שהם אחד.