פעם, ממש מזמן, הלכתי על הקצה ואף עברתי אותו: הבנתי שזה הסוף והשלמתי עם זה. הנה, פה הסיפור שלי נגמר, אני זוכר שאמרתי לעצמי בשלווה. לא הרגשתי געגוע, גם לא חרטה. היתה התרגשות גדולה לפני כן, אבל היא חלפה. ראיתי את עצמי מהצד של השמשה כמו אדם שרואה סרט; טרגדיה. אבל בדרך נס נשארתי בחיים. "השגחה עליונה", אמרו לי בטון חצי מנחם וחצי שיפוטי.
פעם אחרת, גם היא היתה מזמן, שוב חזרתי על אותה הטעות. התפאורה השתנתה: כבר הייתי גבר, לא ילד. ובידיים שלי זה היה כלי נשק ומולי אויב, ולא כלי רכב. והנה שוב הלכתי על הקצה ואף עברתי אותו: הבנתי שזה הסוף והשלמתי עם זה. ושוב אמרתי לעצמי, הנה, פה הסיפור שלי נגמר.
אין בי געגוע, גם לא חרטה. אני איני מרגיש כל כאב. הזדקקתי לכדי המינימום האפשרי, הגרעין הטהור שבתוכי. וכך ללא שכבותיי העודפות שהשלתי ובעודי במערומיי, יכול אני להיאסף אל אבותיי בשלווה. אבל בדרך נס גם הפעם נשארתי בחיים.
מאז ועד היום הרבה השתנה בי, אבל בבסיס נשארתי בדיוק אותו הדבר: על הקצוות. בין חיים ובין מוות, בין שליטה ובין התמסרות.
כי החיים, הם דבר אפור מאוד. מסובך מאוד. אבל בקצוות - שם פשוט. שם הכל שחור ולבן. שם הכל ברור. שם אני יודע מה אני. ואת יודעת מה את.