מבלי להחליף ברכות מיותרות אני מתיישב על הכורסה ומתחיל לדבר. אני מספר לה על הפעם ההיא, לפני שנים רבות, עליה כתבתי בפוסט הקודם. ואז אני מספר לה גם על הפעם השניה, גם עליה כתבתי, מהשירות הצבאי. ולבסוף אני מספר לה על פעם שלישית, מהשבת האחרונה, אז גם הופיע הצורך להגיע אל הקצה. לרקוד את הריקוד הזה. להסתכל למוות בפרצוף ולצחוק. ללכת רחוק, כל כך רחוק, כדי להרגיש. כדי להרוס.
אני הקטגור המחמיר ביותר של עצמי. בפעם הראשונה זה היה אבא שלי, בפעם השניה המ"פ. היום אף אחד מהם כבר לא קיים, ורק אני נשארתי. אבל בעולם שבו הכתרת את עצמך כרשות השופטת והמבצעת כאחד, אין צורך בעוד קטגורים נוספים, גם לא בדוכן עדים או חבר מושבעים. אין צורך בבית סוהר, כשאתה שבוי בתוך עצמך והסוהר הכי אכזרי שלך הוא לא אלא - אתה.
"ספר לי עוד על הבושה ועל האשמה שאיתן באת היום ואתה חושף בכזו עוצמה." היא נעה באי נוחות בכיסא שלה ונראה כי דבריי חודרים אליה למקום כזה או למקום אחר. המתלבטת היא מה לעשות? מה לומר? המרגישה היא משהו מחוסר האונים שאני פעם הרגשתי? לרגע מופיעה תמונה בראשי בה אני מלקק דמעות מפניה של המטפלת הזו היושבת מולי. כי החוש הסדיסטי שלי מזהה כל סדק, קטן שבקטנים, כל חולשה. כל חריץ, צר ככל שיהיה, דרכו אפשר להיכנס. עליו אפשר ללחוץ.
תני לי פצע ישן ואני כבר אדע לנבור בו. אדחוף פנימה את אצבעותיי ואקלף את הגלד פיסה אחר פיסה. אלקק את הדם הטרי הניגר עלייך בעוד את שבויה תחתיי ואנוסה תחת רצונותיי האפלים.
התבדרתי, אני אומר לעצמי בראשי ומוסיף לספר לה על אותן תחושות קשות של בושה ואשמה עליהן היא שאלה. משרת אותה בסלידה ועונה לה על שאלותיה.
"אני מודאגת" היא סוף כל סוף אומרת, מציינת בשמחה מהולה את העובדה שאת הטיפול הבא שלנו הקדמנו, לרגל ראש השנה.
"זה בסדר", אני עונה בחצי חיוך, "אין סיבה לדאגה", אני מרגיע. שוב התהפכו היוצרות ואני מחזיק את המרחב - אבל רק לרגע. כי היא מיד מתעשתת ומציינת ברכות שזמננו נגמר. "ניפגש בראשון", היא אומרת. "ניפגש בראשון".