מיום שאני זוכר את עצמי נאלצתי להסתיר. האדם הראשון ממנו הסתרתי היה כמובן - אני. "המחשבות שהיו לי בלילה, זה לא אני שחשב אותן", הייתי אומר לעצמי בדרך הילדית שלי. שוכח מאותן מחשבות איומות על התעללות וממשיך הלאה. "דבר לא קרה", הייתי מתנחם בנחמה מזויפת. "אלו רק מחשבות".
אך בחלוף כמה שנים המחשבות הללו התגברו וכבר לא יכולתי להסתיר אותן מעצמי. אז הסתרתי אותן מההורים שלי. רק שאבא לא יגלה. דין הדבר יהיה הלוא מוות - ועל כן חייב אני להסתיר בכל מחיר, לא חשוב מה יהיה. שהרי מוות הוא המחיר הגדול ביותר שקיים, ועל כן עדיף לאדם לשלם הכל - את כל מה שיש לו, על פני גזר דין שכזה.
ולצד ההסתרה הזו התפתחה תחושה של חרדה. זמני קצוב, הייתי אומר לעצמי, כי תכף יגלו. תכף יראו מה אני באמת. ויוקיעו אותי על כך, כמובן, שהרי למישהו כמוני - אין מקום ביניהם.
התחושות הקשות הללו המשיכו ללוות אותי גם אל תוך חיי הבוגרים. בקרב חברים לצוות שלי, בין אלה היושבים איתי בספסל הלימודים, ובהמשך גם כלפי הקולגות שלי וכלפי הרבים עליהם הייתי ממונה. נראה עוד כמה זמן אצליח להחזיק את ההצגה הזו, הייתי צוחק לפעמים ביני ובין עצמי, עד שהבדיחה הזו תתגלה.
ובתוך כך התקיימו שניים בתוכי - יש את זה שאני מקרין כלפי חוץ. הפאסאד, האווטאר, זה ש"עובר מסך", זה שיש מעטים שאפילו אוהבים ומעריכים. ויש את זה שבפנים, הוא אינו יוצא החוצה שכן אם יצא, יהיה בוודאי מקור לשנאה, פחד, לעג והוקעה.
רק שנים מאוחר יותר, אחרי גיל שלושים, פתחתי בתהליך של קירוב בין השניים הללו. הזזה של הפנימי קדימה אל עבר הפאסאד, ודחיפה של הפאסאד אחורה אל עבר הפנימי. ועוד מספר שנים חלפו מאז עד שהצלחתי להבין את האמת בחיים האלה: שהמטרה האמיתית היא לא להחזיק הצגה בכל הכוח. גם לא להתחבב על הסביבה או להכניס מיליונים לחשבון הבנק. לא.
המטרה היא לאחד בין החלקים בפנימיותו ובחיצוניותו של האדם לכדי שלם. שלם שאינו מושלם - רחוק מזה. לאמץ את הטוב כשם שאתה מאמץ את הרע. להספיג אותם זה בזה ולגבש אותם עד לכדי יצירת קול אחד מאוחד. קול אחד המחזיק בתוכו מקהלה של קולות, כולם באים לידי ביטוי יחד משולבים זה בזה ומעורבלים זה בזה במקטע קולי קוהרנטי, כזה שעושה שכל. קול שהוא אמת.
כך גם היה איתה, כאשר שמעה את קולי המוריד אותה לתחתית שלה, האזינה היא למקהלה של קולות דרכן השתקפה לה בתמונת מראה אמת. הקול שלי הוא הכל, הוא האינסוף, בעוד שהיא השומעת אותו היא הכלום, היא האפס המוחלט. ועם כל שכבה שאני משיל מעצמי, ממנה יורדות שבעתיים עד כדי חשיפה מוחלטת.
שהרי מולי, אין לה עוד שכבות שיגנו עליה. אין לה מנגנונים, אין לה תכסיסים. כשהיא איתי היא ידעה היטב - אני נותרת ערומה. ערומה מבגדיי כשם שאני ערומה מהשכבות שהימים והשנים הלבישו עלי, וככה אני מגישה לך אותי. כי ככה אתה אוהב. ככה אתה צריך. ולכן ככה אני בשבילך.
ובתוך עיניה ברגעים הללו ראיתי ניצוץ של בקשה. של תחינה. "קח את יצר ההרס העצמי שלך", היא אמרה בעיניה, "וכוון אותו אלי. תן לי את כולו."
"תהרוס אותי", היא ביקשה ממני במבטה, כדי שמתוך עיי החורבות שיצרת, נבנה את שנינו מחדש כשלם שאינו מושלם.