"אני לא יודעת אם נתתי לך להיכנס או שנכנסת בכוח" אמרת לי חצי מחויכת, "אבל נכנסת למקום שמעולם לא היית בו." וכששאלתי אותך איך הרגשת כשהייתי במקום הזה, ענית לי שזה היה מפחיד.
פעמיים הרגשת כך במהלך הערב שלנו. שתיהן היו תוצר של כאב, פעם אחת זה היה כאב שארע למעלה, ופעם שניה זה היה כאב שארע למטה. למפגש עם הכאב יש שני שלבים: בשלב הראשון את מתנגדת; את עדיין בשליטה; את חווה את הכאב בעוצמה אבל את זוכרת, אף אם אינך אומרת, שאת יכולה בכל רגע לעצור.
אבל ביחד עם התעצמות הכאב נוצרת מאסה בתוכך, מאסה רגשית. כשהיא הופכת למאסה קריטית, את פוגשת בשלב השני והסופי של הכאב. משהו בתוכך משתנה; קורס אל תוך עצמו - הכאב הזה, הוא כבר אינו שלך. את אינך בשליטה. לעצור זה לא פקטור. לא שלך. לא פונקציה שלך, כי הפונקציה הזו היא כעת שלי. הפונקציה שלי כי את שלי. אני מוקד ההתמסרות הטוטאלית שלך והכאב הוא האבנים שאני מניח והן בונות את הדרך המובילה אותנו לשם.
אבל כפי שאמרת, פסגת ההתמסרות היא גם פסגת הפחד. משום מה הפחד? כי שם בחדר ההתמסרות אליו פלשתי, התלות היא כל כך חזקה ואיתה היא מביאה את חרדת הנטישה בהתאמה. כי יש חדר אחד בנפש שלנו שמרגע שנתנו לאדם להיכנס פנימה, אסור בתכלית האיסור שיצא. עם כניסתו לחדר, הוא ממלא אותו; הוא הופך לחדר עצמו, ואם יילך משם, ייקח הוא חלק מאיתנו. מהגוף שלנו ומהנפש שלנו.
לתת לאדם אחר את הכוח הזה עלייך, זוהי התמסרות. זה השחרור האולטמטיבי והסופי, כשאת נופלת, צונחת, עוצמת עיניים, מפחדת, מקווה, מקווה. והנה תקוותייך התגשמו פצפונת, כי שם בתחתית, את תמיד, תמיד תמצאי אותי.