"הסיפור שאתה מספר לי על המקרה של העכבר מפתיע אותי", היא עונה לי בטון סקרני בשעה שהיא משתפת באבחנה שלה, "כי בפעמים קודמות דיברת על חוסר היכולת שלך להרגיש אמפתיה, ואף תחושות של עונג כתוצאה מהתעללות. אבל במקרה של העכבר אתה מביע כאב, אמפתיה, זעזוע - לנוכח מה שהוכרחת לעשות."
"אני מפחד שיעלו בי במחשבות על מוות. אני מפחד שהרגתי משהו בי שלא יחזור. ואם הרגתי, איזה טעם עוד יש לי לחיות? בשביל מה לי להמשיך?"
דמעות כבדות נקוות בעיניי. אני לא בטוח אפילו למה. בגלל עכבר עלוב? החדר מתחיל להסתובב סביבי, הידיים שלי מזיעות, אני מרגיש את הלב שלי דופק בעוצמה ואין לי אוויר. אבל תוך שימוש בשיטות שאני כבר מכיר אני מצליח להרגיע את עצמי ומיד מחבר מלים למשפטים ועונה לדילמה שנ. המטפלת הרגע הציגה בפני. אבל עמוק בפנים אני מרגיש רחוק מעצמי, מנותק. זה M שדומע פה, M הוא זה שמפחד. M הוא זה שמדבר עם נ. ועונה לה, זה לא אני.
"נכון. באותו המקרה לא הרגשתי דבר מאותם רגשות שסיפרתי לך עליהם, וגם לא את הרגשות שצפו כתוצאה מהפנטזיות שלי כילד על התעללות, ובוודאי לא הרגשות שעולים אצלי בסיטואציות בדסמיות." M חושב. M ממשיך לדבר.
"אני יכול לחשוב על שתי אפשרויות. אחת, המוות. בפנטזיות שלי לעולם אין מוות. כי בדבר שהוא מת כבר אי אפשר להתעלל. אין שום סיפוק בזה. זו הסופיות של המוות, חד המשמעיות שלו, שמייצרת את האפקט המרוקן עלי; המנטרל. אין טעם להעניק כאב לדבר שמת, שכן הוא אינו מרגיש בו.
והאפשרות השניה היא הכפייה. שם אני הייתי הצינור של אבא שלי - דרכי הוא העביר את עצמו, בדיוק כמו שאני עושה בבדסם, כשאני מבטל את זו שאיתי ומעביר את עצמי דרכה."
היא מקשיבה באופן פעיל ומעירה: "ואתה חושב שהנשים שאיתן היית, כשהבאת אותן לשם, הרגישו כפי שאתה הרגשת באותו יום עם העכבר?"
"לא," M עונה, "הן בוודאי לא הרגישו ככה."
"תספר לי עוד על הצינור," נ. מבקשת, כאילו היא מנסה להוביל אותנו לאיזו נקודה שאני עדיין לא יכול לראות מהי.
"אני הופך אותה לצינור דרך כאב שאני מעניק לה. כאב פיזי אני מעניק לגוף שלה וכאב נפשי אני מעניק לנפש שלה, בצורה של השפלה. אני מבטל אותה. את האינדבדואליזם שלה, את מה שמייחד אותה. אני לוקח ממנה את השליטה עליה ובכך היא הופכת לשלי. כל הקשור בה שלי: הגוף שלה; הכאב שלה; השמחה שלה; הנפש שלה. היא מתרוקנת מעצמה ובחלל הגדול שנפער - שם אני נכנס."
"ומה אתה מרגיש כשאתה נכנס?" נ. שואלת.
"אני מרגיש מלאות. שלווה. לא תחושה של ניצחון כאילו הבסתי אותה. אני מרגיש שקט. אני חווה אורגזמה מנטלית. לפעמים החוויה מרגישה כמעט חוץ גופית, כאילו אני ממלא את החדר כולו, אני הופך לחדר, להכל." M עונה.
"ומה לדעתך היא מרגישה?" נ. מקשה.
"תראי, היא בוודאי זקוקה למה שאני נותן לה. לכל אדם יש את הסיבות שלו, זה דבר שאת יודעת הרבה יותר טוב ממני. אני חושב שדרכי ודרך מה שאני עושה לה היא עצמה משחזרת סיטואציות, טראומות, אירועים. אבל תחת מעטפת של אמון שמתקיים בינינו והיד שאני מושיט לה בסוף, הליטוף, האינטימיות - שם היא חווה קתרזיס. ריפוי. היא עצמה מלאה ברעשים וכשאני מבטל אותה אני מעניק לה שקט, שלווה, ריקנות שהיא מלאה וממלאת."
"אז היא מרגישה משהו דומה לדבר שאתה בעצמך מרגיש," נ. מזהה. "ואולי אתה לא רק מבטל אותה, אלא שאתה במצבים האלה מתבטל בעצמך."
ושוב נקוות הדמעות בעיניו של M. מזל שהוא לא אני.